בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל?

5-26.7.1940

במה להתחיל? – כל כך הרבה ראיתי והרגשתי בימים האחרונים. כרגע אנו יושבות בחורשות איקליפטוסים, על-יד כפר-גלעדי. מרים עומדת וחורתת את שמה בעץ, ואני רוצה להיזכר בכל ולכתוב, עד שיבוא איזה אוטו ויקח אותנו הלאה. בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר-גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקירבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל? להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לפעמים אני מרגישה את עצמי כעין שליח, שתפקיד מוטל עליו

12.4.1941

לא. איני יכולה. אני מרגישה את עצמי ככלי ריק או יותר נכון, ככלי נקוב, שכל מה שלא שופכים לתוכו נשפך ממנו החוצה. אין טעם בשום דבר שאני עושה. זקוקה אני לאנשים, לא סתם חתיכות-בשר, אנשים קרובים לי במחשבה, ברגש. אפילו לא "אנשים". איש אחד. אני מפחדת שיש בתוכי איזה טרמוסטט נסתר, אשר אינו מניח לי להתחמם ולהתקרר יותר מדי. והטמפרטורה החד-גונית הזאת מולידה את האפרוחים, מגדלת את העוברים בביצה, אבל הורגת את האדם הצעיר.
למה אני בודדת כל-כך? להמשיך לקרוא

לפעמים תוקף אותי פחד איום: האם נתראה עוד? ושאלה מנקרת ונוקבת: המוּתר היה, האם היה זה דבר אחר מאשר אנוכיות ללא גבול?

8.1.1943

ההפסקות הארוכות האלה בין תאריך לתאריך אומרות דבר. פעם אין דיו בעט, ופעם אין מנורה. פעם יש רעש, יש עוד אנשים מלבדי בחדר, ופעם אין פנאי. פעם אין חשק, ופעם אין טעם לכתוב. לא מפני שחסרו מאורעות – אלא לא חזרו הן מבחוץ והן מבפנים – אלא יותר מתוך אדישות כלפי כל המתרחש.
היה זה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא להמשיך לקרוא

כעת אני מרגישה שוב את המתיחות הזאת לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליוּת שבו

22.2.1943

כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים. ב-8.1 רשמתי מילים אחדות על הרעיון הפתאומי שזיעזע אותי. לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת, חבר בפלמ"ח, ולערב קבענו לשוחח על החדשות אצלו ואצלי, אבל אחרי מילים מעטות התברר שנושא השיחה אחר: מתארגנת פלוגת פלמ"ח שתפקידה… בדיוק כמו שהרגשתי אז… להמשיך לקרוא

הייתי רוצה לספוג לתוכי אוויר צח, שאוכל לנשום ממנו גם במחנק הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח החופש

27.5.1943

[…]
אני כולי עסוקה כעת בשאלה אחת: הליכה. הדבר קרוב ואקטואלי. יכול להיות שבימים הקרובים יקראו לי. אני מתארת לי מצבים שונים וחושבת לפעמים: לעזוב את הארץ, את החופש… הייתי רוצה לספוג לתוכי אוויר צח, שאוכל לנשום ממנו גם במחנק הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח החופש. אבל כל אלה רק מחשבות הן מסביב לעוּבדה, ולא פקפוקים. ההכרח של הליכתי ברור לי. גם הקושי וגם הסכנה שבה. הרגשתי היא שאוכל למלא את התפקיד. כל מה שהיה עד היום אני רואה כהקדמה וכהכשרה לקראת התפקיד הזה…

אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר

29.5.1943

אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר. נדמה לי שכלפי-חוץ אין מרגישים בי שינוי. אני ממלאה עבודתי היומיומית כרגיל. אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכל כאילו ממרחק. את הכל אני רואה כבר מבחינה זו: האם הוא דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא. להמשיך לקרוא

הציונות, הסוציאליזם – הם באינסטינקט שלי, עוד לפני שהגיעו להכרה. ההכרה רק חיזקה אותם, אבל היסוד היה בהרגשה

19.9.1943

לפני ארבע שנים הגעתי לארץ. בית עולים. חיפה. הכול חדש. הכול יפה. הכול עתיד. רק דמות אחת מושכת לעבר – דמות אמא בתחנת הרכבת. ארבע שנים. לא האמנתי בשום אופן שהתהום המפרידה בינינו תהיה כל-כך רחבה. לו ידעתי… ואולי ידעתי, ולא העזתי להודות בה.

אין טעם בהרבה סיכומים. להמשיך לקרוא