כה מוזרות הן התפילות-בציבור בשבתות. הכל עסוקים בדא ובהא, ורק לא בתפילה

7.10.1934

אתמול, ה-6 לאוקטובר, והיום, יום ראשון, היינו חופשיים. לפני-הצהריים הייתה חגיגה מוצלחת למדי, ואחר-הצהריים הלכנו לבית-הכנסת. כה מוזרות הן התפילות-בציבור בשבתות. הכל עסוקים בדא ובהא, ורק לא בתפילה. הבנות משוחחות ועיניהן כלפי מטה. הבנים משוחחים גם הם, ועיניהם כלפי מעלה – זה הכל.
[…]

וברוח הייתי רוצה להתיר את הכבלים של יום-יום ולהגיד מילים שאינן נאמרות יום-יום

14.12.1940

[…]
שבת היום. שבת ריקה שיש בה מנוחה, אבל לא חג. קראתי קצת בספר של שלום אש: האֵם. קראתי מאמר מקצועי, ועכשיו ריק סביבי, אין לי עוד חשק לקרוא. הייתי רוצה לרכוב, או לפגוש אנשים. אולי מוזר הצירוף הזה, אבל מקורו אחד: רוצה הייתי להתפרץ מהגדרים האלה בגופי, לעוף בין השדות, לחוש את הרוח בפניי, כמו פעם בשובי מכפר-ברוך והרוח סוערת, וברוח הייתי רוצה להתיר את הכבלים של יום-יום ולהגיד מילים שאינן נאמרות יום-יום ולפגוש אנשים שאין פוגשים אותם יום-יום. להמשיך לקרוא

גם הנוער כאילו עורג קצת לדת, וכך יש מקום לתקווה, שבין הקצוות תיפסק תנועת המטולטלת בנקודה בריאה. כי הצורה הקיימת של הדת בכל סעיפיה אינה בת-ביצוע

נהלל, 31.3.1940

[מכתב לאמא]

… ג. מתרעם על אי-דתיותו של הנוער בארץ ומעמיד את השאלה: מדוע אין האבות לוקחים את בניהם עמהם לבית-הכנסת?

אכן, השאלה מורכבת באמת; בייחוד משום שבראש-וראשונה עלי לציין כי יש כאן, כמובן, גם שיכבה אדוקה. אך נדבר על הלא-דתיים. האבות אינם יכולים בשום אופן לקחת את הילדים לבית-הכנסת, כי זהו דור, אשר דתו היחידה ואלוהיו הם העבודה, כוחו העצמי להמשיך לקרוא