תקוותי היא שבארץ-ישראל נצליח להשתחרר מכל המידות הרעות שדבקו בנו ונשמור רק על הערכים הטובים

18.6.1939

[…]
מחר תתקיים בחינת הגמר שלי. אם כי אינני מייחסת לעניין חשיבות רבה, הרי זה בשבילי עניין של פרסטיז'ה. בכל-זאת אני נרגשת מעט. אמנם, לפני זמן-מה הייתי סבורה שכל זה לא יעניין אותי, ובכל-זאת רוצה אני מאוד להצליח בבחינה.
הנושאים שבכתב היו: בשפה ההונגרית – "דמותו הטראגית של האיכר ההונגרי בספרותנו". מקווה אני שהצלחתי בחיבור זה. בגרמנית – נתנו לי לתרגם משהו להונגרית. בטוחה אני שגם זה עלה בידי יפה. המורה אמר שאני נמנית עם שלושת הטובים ביותר. אמנם נחפזתי במקצת, כי צריכה הייתי ללכת להיוודע מה גורל פנייתי לנהלל. בשעה 11 וחצי הייתי צריכה להיות שם, על כן מיהרתי למסור את גיליון הבחינה ברבע לפני אחת-עשרה. להמשיך לקרוא

הנני בעמק-יזרעאל, בנהלל. סוף-סוף הגעתי הביתה, לארץ-ישראל

23.9.1939, נהלל

היום עליי לכתוב שוב הונגרית, כי הרבה דברים עליי לכתוב. כה רבים הם הרעיונות המתרוצצים במוחי, עד כי שפתי העברית דלה מהביעם. היום – יום הכיפורים, וברצוני לבטא באופן בהיר את מחשבותיי. מה מאוד רוצה הייתי להנציח בלב את רשמי הימים הראשונים שלי בארץ. זה ארבעה ימים הנני נמצאת כאן. לפניי, במרחק לא גדול, מטפס "צבר" קטן על עץ זית. מסביב עצים אופייניים לא"י. הנני בעמק-יזרעאל, בנהלל. סוף-סוף הגעתי הביתה, לארץ-ישראל. להמשיך לקרוא

האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, כפועלת?

17.2.1940

לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: על גלויה מבודפשט, ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי, הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, כפועלת? להמשיך לקרוא

תאי השורש שבקצהו, החודרים ראשונים לאדמה, מפלסים דרך לשורש כולו, אבל הם עצמם נהרסים בינתיים. המורה שלנו עצמו השתמש בהשוואה זו: הם חלוצי הצמח

10.4.1940

וכעת אוסיף כמה מילים. לפעמים אני גם מהרהרת. המחשבות נובעות בעיקר מחיי היום-יום שלי, והן חוזרות תמיד ל"אידיאל" שלי. הנה בפעם האחרונה עבדתי במחסן של עצי-פרי. ביררתי אשכוליות וסידרתי אותן. את היפות והטובות שמתי למטה, ואת הפצועות והקטנות למעלה. ופתאום חשבתי: גם אלוהים ערך בצורה כזו את עמנו. למטה שם את החזקים כדי שיוכלו לשאת את העומס של בניין-הארץ, ולמעלה – נשארו החלשים. ובלבי נולדה משאלה: אלוהים, תן שעמנו יהיה כולו פרי שלם ללא פגם להמשיך לקרוא

לא רק חובות, לא רק מתיחות ואידיאולוגיה – שמחה צריכים. וזו כה מעטה, כה אפסית

5.5.1943

שתיקה כה ארוכה – מה פירושה? האם לא קורה דבר? או אם קורא – האיננו מגיע לנפש? ואם מגיע – איננו מבקש לו ביטוי? יש עוד רבע שעה לעבודה. על כן אכתוב מילים מספר.
עבודתי כשהייתה. איננה אהובה עלי, אם גם יודעת אני את חשיבותה. אחרי העבודה – מעט קריאה וחלל ריק גדול: חוסר חברה וליתר דיוק, חוסר חבר. להמשיך לקרוא

ישנם קשיים כלכליים ורבות גם השגיאות; אבל אנחנו בבית, חופשיים ומטרה לנו ועתיד

נהלל, 18.12.1939

לחוג "מכביה" בבודאפשט

אם כי אני ממעיטה לכתוב, אל תחשבו שאינני מרבה לחשוב עליכם. בערבי יום ג' אני נזכרת שאתם בוודאי מדברים עלינו – על הארץ-ישראליים. הרגשה נפלאה היא שגם את עצמי רשאית אני לכלול בתוכם. אני מודה ומתוודה שאך מעט מאוד עסקתי כאן בתולדות הציונות ובאידיאולוגיה; לא כמו בבית. לעומת זאת אני מרבה לדבר עברית, והתקרבתי מאוד לרעיון החלוצי ובכלל לדברים מעשיים. וזה טבעי לגמרי. להמשיך לקרוא

מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאַחלת לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו

נהלל, 10.1.1940

[לאמא]

עבודתי – מה חמודה היא. ברחצי את הפרות אני לובשת מכנסיים, חוגרת סינר-גומי ונועלת מגפיים. ולא אירא. לא תכיריני, אמא. מהרהרת אני בחברותי לשעבר בכיתה, כיצד היו מעקמות חוטמן אילו ראוּני עובדת עבודה, שלי היא מובנת מאליה. ואם פרה מתעקשת ולא תאבה לקום, להרים את רגליה, או לציית לבקשתי, למרות בעיטותי ונענועי, מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאַחלת לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו. ולמזלי, אף הפרות אינן מבינות את קללותי, וכך שורר בינינו יחס ידידותי.