רצוני להתקשר עם השכבה העובדת בארץ. אני זקוקה להם והם זקוקים לי וזה קובע את מקומי. אך אין זו בחינה תיאורטית בלבד, כי דרכי זו משפיעה על חיי יום-יום שלי וקובעת את יחסי לתופעות, לאנשים, כבר היום

25.2.1941

[…]
ומה איתי? שאלה זו מעלה הרבה פרובלמות לגבי העתיד והן לא כל-כך ברורות לי וקשה למצוא להן פתרון. מבחינה תיאורטית – בחרתי לי חיי עבודה בכפר. רצוני להתקשר עם השכבה העובדת בארץ. אני זקוקה להם והם זקוקים לי וזה קובע את מקומי. אך אין זו בחינה תיאורטית בלבד, כי דרכי זו משפיעה על חיי יום-יום שלי וקובעת את יחסי לתופעות, לאנשים, כבר היום. ובכל זאת אין זו עדיין דרך ההגשמה. לגבי קיבוץ אני מרגישה כאילו זה עשוי להיות ניסיון יפה ומעניין לשנה-שנתיים. אבל קשה לי לתאר את עצמי חיה כל ימיי בקיבוץ. מצד אחד, אני מרגישה את עצמי קשורה לציבור. ועם זאת, כל אדם זקוק לחופש אישי, לשקט, לאפשרות של איניציאטיבה חופשית. יש בי בלבול תכונות. פעם אני מרגישה כך ופעם להיפך. עליי לנסות בכל אופן לחיות בקיבוץ, בכדי לדעת אם חיים אלה מתאימים לי. ואם לא? להמשיך לקרוא

מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאַחלת לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו

נהלל, 10.1.1940

[לאמא]

עבודתי – מה חמודה היא. ברחצי את הפרות אני לובשת מכנסיים, חוגרת סינר-גומי ונועלת מגפיים. ולא אירא. לא תכיריני, אמא. מהרהרת אני בחברותי לשעבר בכיתה, כיצד היו מעקמות חוטמן אילו ראוּני עובדת עבודה, שלי היא מובנת מאליה. ואם פרה מתעקשת ולא תאבה לקום, להרים את רגליה, או לציית לבקשתי, למרות בעיטותי ונענועי, מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאַחלת לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו. ולמזלי, אף הפרות אינן מבינות את קללותי, וכך שורר בינינו יחס ידידותי.