גם הנוער כאילו עורג קצת לדת, וכך יש מקום לתקווה, שבין הקצוות תיפסק תנועת המטולטלת בנקודה בריאה. כי הצורה הקיימת של הדת בכל סעיפיה אינה בת-ביצוע

נהלל, 31.3.1940

[מכתב לאמא]

… ג. מתרעם על אי-דתיותו של הנוער בארץ ומעמיד את השאלה: מדוע אין האבות לוקחים את בניהם עמהם לבית-הכנסת?

אכן, השאלה מורכבת באמת; בייחוד משום שבראש-וראשונה עלי לציין כי יש כאן, כמובן, גם שיכבה אדוקה. אך נדבר על הלא-דתיים. האבות אינם יכולים בשום אופן לקחת את הילדים לבית-הכנסת, כי זהו דור, אשר דתו היחידה ואלוהיו הם העבודה, כוחו העצמי להמשיך לקרוא

ללא התמונה החיה, כשהמילים נשארות על גבי הנייר – עלול כל זה להראות מליצי מאוד

30.10.1940

[לבת-דוד, אווה שוש]

בימים אלה חגגתי את יום-השנה הראשון לעלייתי ארצה. אט-אט, מבלי משים, הפכה מיפרעת-האהבה לאהבה יציבה, אמיתית, ואני מרגישה את עצמי בארץ הזאת כבביתי אני. אהבתי את הנוף, הבריות, צורת החיים, השפה וחיי הכפר. כעת התחוור לי שבעצם לא הייתי בת כרך בבית. בבּוּדה חייתי כאילו נמצאתי בכפר, ועל כן גם לא נכספתי לחיי עיר.

קשה לומר מה אהבתי כאן. בנוף – את הרבגוניות האינסופית. מין צמחיה, מיבנה הרים, צורות וצבעים שלא תמצא בשום ארץ. לא על הנוף בלבד חל הדבר. האוויר הוא צח והנך צופה למרחקים. בירושלים הנך משקיפה על ים המלח, מעל כל פיסגה מתגלה לפנייך נוף נהדר. והאנשים? להמשיך לקרוא