הנני בעמק-יזרעאל, בנהלל. סוף-סוף הגעתי הביתה, לארץ-ישראל

23.9.1939, נהלל

היום עליי לכתוב שוב הונגרית, כי הרבה דברים עליי לכתוב. כה רבים הם הרעיונות המתרוצצים במוחי, עד כי שפתי העברית דלה מהביעם. היום – יום הכיפורים, וברצוני לבטא באופן בהיר את מחשבותיי. מה מאוד רוצה הייתי להנציח בלב את רשמי הימים הראשונים שלי בארץ. זה ארבעה ימים הנני נמצאת כאן. לפניי, במרחק לא גדול, מטפס "צבר" קטן על עץ זית. מסביב עצים אופייניים לא"י. הנני בעמק-יזרעאל, בנהלל. סוף-סוף הגעתי הביתה, לארץ-ישראל. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מן הגולה אל ארץ-ישראל, משפה ותרבות לועזית – אל העברית, מחיי עיר – אל הכפר, מסביבה משפחתית – אל מסגרת חדשה וזרה, מלא-עבודה – אל עבודה חקלאית

1.9.1941 [1]

נדמה, שלא מזמן עמדנו בפעם הראשונה על הכביש הנהללי, בין שלושת בנייני בית-הספר החקלאי, וקשה להאמין שכעת כבר צריכה אני להגיד דברי סיכום ופרידה בשם הכיתה, לאחר שנתיים של לימודים ועבודה.
אמרתי – שנתיים של לימודים ועבודה, ואמנם, לקצת מן החברות שהגיעו הנה מן הארץ, ממשקים, שימשה תקופה זו להשתלמות נוספת בעבודה המעשית ולהנחת יסודות בידיעות חקלאיות. אבל לרוב החברות, שבאו מארצות הגולה, משמעותן של שנתיים אלו רחבה הרבה יותר. אלו היו לנו השנים הראשונות לחיינו בארץ, שנות מעברים ושינויים חשובים ויסודיים, העשויים לקבוע את דרך חייו של האדם לעתיד. להמשיך לקרוא

מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאַחלת לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו

נהלל, 10.1.1940

[לאמא]

עבודתי – מה חמודה היא. ברחצי את הפרות אני לובשת מכנסיים, חוגרת סינר-גומי ונועלת מגפיים. ולא אירא. לא תכיריני, אמא. מהרהרת אני בחברותי לשעבר בכיתה, כיצד היו מעקמות חוטמן אילו ראוּני עובדת עבודה, שלי היא מובנת מאליה. ואם פרה מתעקשת ולא תאבה לקום, להרים את רגליה, או לציית לבקשתי, למרות בעיטותי ונענועי, מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאַחלת לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו. ולמזלי, אף הפרות אינן מבינות את קללותי, וכך שורר בינינו יחס ידידותי.