בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל?

5-26.7.1940

במה להתחיל? – כל כך הרבה ראיתי והרגשתי בימים האחרונים. כרגע אנו יושבות בחורשות איקליפטוסים, על-יד כפר-גלעדי. מרים עומדת וחורתת את שמה בעץ, ואני רוצה להיזכר בכל ולכתוב, עד שיבוא איזה אוטו ויקח אותנו הלאה. בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר-גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקירבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל? להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ללא התמונה החיה, כשהמילים נשארות על גבי הנייר – עלול כל זה להראות מליצי מאוד

30.10.1940

[לבת-דוד, אווה שוש]

בימים אלה חגגתי את יום-השנה הראשון לעלייתי ארצה. אט-אט, מבלי משים, הפכה מיפרעת-האהבה לאהבה יציבה, אמיתית, ואני מרגישה את עצמי בארץ הזאת כבביתי אני. אהבתי את הנוף, הבריות, צורת החיים, השפה וחיי הכפר. כעת התחוור לי שבעצם לא הייתי בת כרך בבית. בבּוּדה חייתי כאילו נמצאתי בכפר, ועל כן גם לא נכספתי לחיי עיר.

קשה לומר מה אהבתי כאן. בנוף – את הרבגוניות האינסופית. מין צמחיה, מיבנה הרים, צורות וצבעים שלא תמצא בשום ארץ. לא על הנוף בלבד חל הדבר. האוויר הוא צח והנך צופה למרחקים. בירושלים הנך משקיפה על ים המלח, מעל כל פיסגה מתגלה לפנייך נוף נהדר. והאנשים? להמשיך לקרוא