הציונות, הסוציאליזם – הם באינסטינקט שלי, עוד לפני שהגיעו להכרה. ההכרה רק חיזקה אותם, אבל היסוד היה בהרגשה

19.9.1943

לפני ארבע שנים הגעתי לארץ. בית עולים. חיפה. הכול חדש. הכול יפה. הכול עתיד. רק דמות אחת מושכת לעבר – דמות אמא בתחנת הרכבת. ארבע שנים. לא האמנתי בשום אופן שהתהום המפרידה בינינו תהיה כל-כך רחבה. לו ידעתי… ואולי ידעתי, ולא העזתי להודות בה.

אין טעם בהרבה סיכומים. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

קבענו בינינו את המפתח המוסכם לכתב הסתרים: הקיבוץ המאוחד שדות ים קיסריה

ראובן דפני:

ועוד חוויה אזכור, חוויה יהודית. ערב אחד נזדמַנו לכפר במחיצתה של פרטיזנית אחת. בהופיעה על סף חדרנו נדהמתי – היכרתיה! בימי הילדות הרחוקים נתרועענו ושיחקנו יחדיו; דרי רחוב אחד היינו בעיר-הבירה. שנות-האימה הטביעו עליה את חותמן ולובן הזיקנה מבצבץ משערות ראשה, והיא עודנה צעירה בגילה. תוך-כדי שיחה בינינו נפתחו הלבבות ונתגלה הסוד: שכולנו יהודים אנו. להמשיך לקרוא

את יודעת, אני שמחה, שאין אני מבלה כאן את הזמן ללא-תועלת. עשיתי פה הרבה נפשות לציונות.

קטרינה סנש, אמה של חנה [בעקבות מעצרה של חנה, וכאמצעי להפעלת לחץ, נכלאה גם היא באותו הכלא]:

יום השבעה-עשר ביולי, יום הולדתה של אניקו[1], הולך ומתקרב. אני נמלכת בנפשי, איזו מתנה אוכל לשלוח לה. את חבילתי השנייה כבר חלקתי עמה. אך מתוך זהירות לא נגעתי בצנצנת ריבת-התפוזים. חששתי שמא לא תימצא לי מתנה אחרת בשבילה. משרואות חברותיי לתא שאני מכינה בהקפדה את צנצנת הריבה השמורה איתי, ונודע להן לשם מה – מצרפת אחת מהן ממחטה קטנה, השנייה כפפת רחיצה, השלישית פיסת סבון אל חבילת השי. אוצרות יקרים הם אלה בבית-האסורים. אחת המפקחות ניאותה לבקשתי ומעבירה את המתנה לאניקו. אחת העובדות קוראת לי עוד באותו יום אל הדלת ותוחבת פתק לכפי. שורות-תודה חמות אחדות. הסבתי לה אושר במנחתי – כותבת היא – ולא רק משום שהריבה היא מצויינת, אלא בעיקר משום שהריבה היא של תפוזים, ואלה מחזקים בה את געגועיה לארץ-ישראל. להמשיך לקרוא

לא רצון להרפתקאות, לא רדיפת בצע, לא גורם נפסד, קלוקל הביאָה הלום. כי רעיון וחובה, טוהר מצפּוּן וחובה מוסרית ציוו עליה ללכת.

יואל פלגי:

הוא עמד לפני תאה והאזין למתרחש בפנים והוא מסר את העדוּת על עמידתה המוּפלאה של חנה ברגעיה האחרונים:

– ב 7 לנובמבר בבוקר השכם הוּבאה חנה סנש לכלא בו היינו כלואים גם אנו. היא הוּכנסה לתא מס' 13 המיוּעד לתחנה האחרונה בחיי האסיר, בטרם יוּצא להורג. רק מתי מספר יצאו מן התא הזה חיים. רק מעטים זכו בו לחנינה במשטר ההונגרי הנפסד. שעה לאחר בואה נכנס לתאה הקצין-הקטיגור ואמר לה:

 – חנה סנש, הנך נידונה למות. האם ברצונך לבקש חנינה? להמשיך לקרוא