כנראה נועדתי להיות פילוסוף, כי בכל אני רואה את המיניאטורה של החיים

29.8.1935

במשך כל הקיץ כתבתי שני שירים בלבד – ליום ההולדת של אמא, והשני – ועליו התביישתי לספר לאיש – שוב על החיים. כנראה נועדתי להיות פילוסוף, כי בכל אני רואה את המיניאטורה של החיים: ביום (בוקר, צהריים וערב) בנהר (מעיין, זרימה ושפך) בשנה (אביב, קיץ, סתיו, חורף). בכל אלה יש לידה, חיים ומוות. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אדיר הוא חפצי שעד סוף חיי אקרֵב – ולו בפסיעה קטנטונת בלבד – את הארץ לאושרה

5.9.1935

[…]
סבורה אני כי אם אהיה פעם סופרת אוכל לכתוב רומאנים. אולם גם בזה אינני בטוחה כל-כך. אמנם לבי נוטה לכך, אך מי יודע אם מחוננת אני בכישרון רציני. אף שפועם בי רצון להצטיין – איני סבורה שמטרת חיי היא להיות סופרת, אלא – להיות מאושרת ולהעניק אושר לאחרים. להמשיך לקרוא

האדם העולה על הבינוני סובל בדרך-כלל מכאובים גדולים יותר, אך הוא זוכה גם לשמחה גדולה יותר

3.8.1936

ושוב: לא מרפה ממני השאיפה להיות סופרת. כל ערב אני מתפללת שיעניק לי אלוהים כשרון ספרותי. איני יודעת אם הדבר נובע מתוך רצון להצטיין, אבל הרגשה כה נהדרת היא, לכתוב דבר טוב. כדאי לאסור את עצמך למלחמת הכתיבה. האדם העולה על הבינוני סובל בדרך-כלל מכאובים גדולים יותר, אך הוא זוכה גם לשמחה גדולה יותר. להמשיך לקרוא

האמונה נחוצה מאוד לאדם, וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד. את כל אלה נותנת לי הציונות

27.10.1938

אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. מלה זו אומרת הרבה מאוד. אומר בקיצור מה משמעותה בשבילי: אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניינה. נקל להבין שרעיון זה לא נולד בן-לילה. להמשיך לקרוא

כל מה שיכול להסב לנו, בתורת יהודים, נחמה, שמחה ומעט יופי – מגיע משם, מארץ-ישראל. כאן המצב מחמיר והולך

20.11.1938

רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף: ארץ-ישראל. כל מה שקשור בשאלה זו מדבר אל ליבי – כל השאר אינו חשוב. מובן, שבשיטתיות לומדת אני אך ורק דבר אחד – עברית. אני ממשיכה בלימוד זה באינטנסיביות רבה. אני כבר יודעת מעט. למשל, הנה כמה מילים: "גם יודהת קטן עברית" להמשיך לקרוא

אני אוהבת בארץ את האפשרות לעשות מדינה יהודית, מצוינת, יפה, והעתיד תלוי בזה. אני רוצה לעשות הכול, כל אשר אעצור כוח, לקרב את החלום הזה אל הממשות, או להיפך, הממשות אל החלום

17.7.1939

היום יום הולדתי. אני בת שמונה-עשרה. כל-כך קשה לדמות, שאני כבר "זקנה" כזאת. אבל אני יודעת שאלו הן השנים היותר יפות בחיי ואני מתענגת מדעת הנעורים האלה. אני שמחה על חיי, על כל הסובב אותי, מאמינה בעתיד. הרעיון שלי ממלא אותי כולי ואני מקווה שאוכל להגשים אותו בלא אכזבה. להמשיך לקרוא

האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, כפועלת?

17.2.1940

לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: על גלויה מבודפשט, ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי, הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, כפועלת? להמשיך לקרוא