האדם העולה על הבינוני סובל בדרך-כלל מכאובים גדולים יותר, אך הוא זוכה גם לשמחה גדולה יותר

3.8.1936

ושוב: לא מרפה ממני השאיפה להיות סופרת. כל ערב אני מתפללת שיעניק לי אלוהים כשרון ספרותי. איני יודעת אם הדבר נובע מתוך רצון להצטיין, אבל הרגשה כה נהדרת היא, לכתוב דבר טוב. כדאי לאסור את עצמך למלחמת הכתיבה. האדם העולה על הבינוני סובל בדרך-כלל מכאובים גדולים יותר, אך הוא זוכה גם לשמחה גדולה יותר. להמשיך לקרוא

התנגדתי באופן אינסטינקטיבי לצורות הריקות של הדת וחיפשתי את התוכן האמיתי, את המוסר הטהור המתבטא במעשה.

2.11.1940

אני חולמת ועושה תוכניות, כאילו לא אירע כלום בעולם; כאילו אין מלחמה והרס, אין אלפי מתים יום יום, אין מטוסים ומפציצים, וגרמניה, אנגליה, איטליה ויוון אינן משמידות זו את זו. רק בארץ-ישראל הקטנה שלנו, שאף היא נתונה בסכנה ושעתידה אולי להימצא במרכז חזית המלחמה – בה כאילו שקט ושלווה. ואני יושבת בתוכה וחושבת על העתיד. ומה אני חושבת על העתיד הפרטי שלי? – להמשיך לקרוא

וברוח הייתי רוצה להתיר את הכבלים של יום-יום ולהגיד מילים שאינן נאמרות יום-יום

14.12.1940

[…]
שבת היום. שבת ריקה שיש בה מנוחה, אבל לא חג. קראתי קצת בספר של שלום אש: האֵם. קראתי מאמר מקצועי, ועכשיו ריק סביבי, אין לי עוד חשק לקרוא. הייתי רוצה לרכוב, או לפגוש אנשים. אולי מוזר הצירוף הזה, אבל מקורו אחד: רוצה הייתי להתפרץ מהגדרים האלה בגופי, לעוף בין השדות, לחוש את הרוח בפניי, כמו פעם בשובי מכפר-ברוך והרוח סוערת, וברוח הייתי רוצה להתיר את הכבלים של יום-יום ולהגיד מילים שאינן נאמרות יום-יום ולפגוש אנשים שאין פוגשים אותם יום-יום. להמשיך לקרוא