ראשיתה של דרך בניין פנימי. תחילת התבהרות של השקפות, מבט יותר חודר

2.1.1941

שוב שנה חדשה. אם רצוני למסור דין-וחשבון, עליי להפריד בין שני עולמות: אחד חיצוני ואחד פנימי. החיצוני היה רועש וסוער, כולו דם, הרס ובלי תכלית. הפנימי שקט. המשך לראשיתה של דרך בניין פנימי. תחילת התבהרות של השקפות, מבט יותר חודר. רק התחלה ציינתי. בשנה החדשה אני מקווה להתקדמות במובן זה. להמשיך לקרוא

כבר זמן לחזור "הביתה", לקיבוץ, לאווירה שלי. הצעד הראשון – התחדשות – או בשדות-ים או בגינוסר

30.9.1941, ערב יום הכיפורים

גם הערב, ערב יום הכיפורים, מחשבותיי נוהות אליהם. מה איתם? לו ידעתי לפני שנתיים בוודאות שכך יהיה הדבר – האם הייתי עוזבת אותם? – נדמה לי שכן. הלא ידעתי שאפשרות זאת קיימת, ואולי רציתי להשתיק את הפחד הזה בתקוות שוא: בעוד שנה יבוא אחי, אחרי שנתיים – אמא. זה היה נימוק הכרחי כלפי עצמי, כדי להקל עלי את הצעד שלא יכולתי לבטלו בשום אופן: עלייתי לארץ. ובאמת נשאלת השאלה: באיזו זכות חושבת אני להכרחית במידה כזו את עלייתי לארץ? להמשיך לקרוא

לפעמים תוקף אותי פחד איום: האם נתראה עוד? ושאלה מנקרת ונוקבת: המוּתר היה, האם היה זה דבר אחר מאשר אנוכיות ללא גבול?

8.1.1943

ההפסקות הארוכות האלה בין תאריך לתאריך אומרות דבר. פעם אין דיו בעט, ופעם אין מנורה. פעם יש רעש, יש עוד אנשים מלבדי בחדר, ופעם אין פנאי. פעם אין חשק, ופעם אין טעם לכתוב. לא מפני שחסרו מאורעות – אלא לא חזרו הן מבחוץ והן מבפנים – אלא יותר מתוך אדישות כלפי כל המתרחש.
היה זה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא להמשיך לקרוא

פעם אחרת אחשוב מה תוכן החיים, מה ערך החברה, מהו תפקיד האדם, מה העתיד. פעם אחרת. כעת – עבודה הכרחית, שעות – ומעט סיפוק

13.2.1943

מחדר-האוכל נשמע קול שירה, מסיבה עם חברי "מחנות-העולים" שהגיעו למשק. אין לי חשק לגשת לחדר-האוכל. אין לי מה לעשות שם. אינני יודעת מה לעשות בחברת אנשים.
– שטות! שוב אותו הנושא. אינני יודעת מה היה לי. קשה הבדידות וקשה גם המגע עם אנשים. עבודתי איננה חביבה עלי, ומרגיז אותי שהיא תופסת את כל זמני. לא כדאי לכתוב על כך. להמשיך לקרוא

לא רק חובות, לא רק מתיחות ואידיאולוגיה – שמחה צריכים. וזו כה מעטה, כה אפסית

5.5.1943

שתיקה כה ארוכה – מה פירושה? האם לא קורה דבר? או אם קורא – האיננו מגיע לנפש? ואם מגיע – איננו מבקש לו ביטוי? יש עוד רבע שעה לעבודה. על כן אכתוב מילים מספר.
עבודתי כשהייתה. איננה אהובה עלי, אם גם יודעת אני את חשיבותה. אחרי העבודה – מעט קריאה וחלל ריק גדול: חוסר חברה וליתר דיוק, חוסר חבר. להמשיך לקרוא

שרויה אני עתה, כך אני חושבת, במסע החשוב ביותר של חיי. בטוחה אני כי צדקתי בהחלטתי

אלכסנדריה, 18.9.1939

[לאמא]

האוניה עוגנת בנמל אלכסנדריה, ואיני יכולה לראות את העיר, כי הייתי בטלנית ואיחרתי בבקשת הוויזה. בתחילה התעצבתי מאוד, כי נאמר לי שהעיר יפה ומעניינת. אך יש גם יתרון, שלא אבזבז את כספי. עלייך לדעת שהנסיעה היא יפה ונעימה. אני נהנית ממראה הים, ממזג-האוויר היפה.

החדשות הפוליטיות המגיעות אלינו מאירופה מעוררות התרגשות רבה באוניה, כי לרוב הנוסעים יש קרובים בפולין. גם אני רוצה הייתי לראותך בקרוב בארץ. להמשיך לקרוא

הנימוק השלילי, שאין אנטישמיות, עדיין אינו מספיק. התשובה המכרעת ניתנת בכוח העובדה שכאן בארץ מתפתחים חיים יהודיים חדשים ובריאים

נהלל, דצמבר 1939

[לאמא]

אמא, את חושבת בוודאי שמכתביי ששלחתי עד עכשיו הם שטחיים במקצת. אני כותבת תמיד רק על עבודתי, על המקום שבו אחיה ועל מה שעיני רואות. בטוחה אני שנפשך כלה ויוצאת לשמוע ממני תשובה על שאלה המרחפת באוויר. הן הקרבת קרבן כאשר עזבתי, ואני – כאשר נפרדתי ממך. ואת בוודאי משתוקקת לדעת – הכדאי היה? להמשיך לקרוא