אדיר הוא חפצי שעד סוף חיי אקרֵב – ולו בפסיעה קטנטונת בלבד – את הארץ לאושרה

5.9.1935

[…]
סבורה אני כי אם אהיה פעם סופרת אוכל לכתוב רומאנים. אולם גם בזה אינני בטוחה כל-כך. אמנם לבי נוטה לכך, אך מי יודע אם מחוננת אני בכישרון רציני. אף שפועם בי רצון להצטיין – איני סבורה שמטרת חיי היא להיות סופרת, אלא – להיות מאושרת ולהעניק אושר לאחרים. להמשיך לקרוא

אם נעמוד בשעת קריאת ספר או נוכח פקיעתו של פרח, פנים-אל-פנים עם אלוהים, ידוע נדע שעמדנו במבחן לתורת הדת

1939, יוני

בשיעור האחרון לדת נפרדתי ממורתי גיאורגי במילים הבאות:
לפני שמונה שנים, בשעה שחיכינו במתיחות מעורבת בסקרנות לשיעור הראשון, נראה במרחב בלתי-מושג היום בו נבוא להיפרד ממנה, כדי להביע לה תודתנו.
היום, לאחר שמונה שנים, אנו חשים, שהזמן היה בעל שיעור עצום, לא מבחינת דפי הלוח, אלא מבחינת השינויים שחולל בנפשותינו. להמשיך לקרוא

רצוני להתקשר עם השכבה העובדת בארץ. אני זקוקה להם והם זקוקים לי וזה קובע את מקומי. אך אין זו בחינה תיאורטית בלבד, כי דרכי זו משפיעה על חיי יום-יום שלי וקובעת את יחסי לתופעות, לאנשים, כבר היום

25.2.1941

[…]
ומה איתי? שאלה זו מעלה הרבה פרובלמות לגבי העתיד והן לא כל-כך ברורות לי וקשה למצוא להן פתרון. מבחינה תיאורטית – בחרתי לי חיי עבודה בכפר. רצוני להתקשר עם השכבה העובדת בארץ. אני זקוקה להם והם זקוקים לי וזה קובע את מקומי. אך אין זו בחינה תיאורטית בלבד, כי דרכי זו משפיעה על חיי יום-יום שלי וקובעת את יחסי לתופעות, לאנשים, כבר היום. ובכל זאת אין זו עדיין דרך ההגשמה. לגבי קיבוץ אני מרגישה כאילו זה עשוי להיות ניסיון יפה ומעניין לשנה-שנתיים. אבל קשה לי לתאר את עצמי חיה כל ימיי בקיבוץ. מצד אחד, אני מרגישה את עצמי קשורה לציבור. ועם זאת, כל אדם זקוק לחופש אישי, לשקט, לאפשרות של איניציאטיבה חופשית. יש בי בלבול תכונות. פעם אני מרגישה כך ופעם להיפך. עליי לנסות בכל אופן לחיות בקיבוץ, בכדי לדעת אם חיים אלה מתאימים לי. ואם לא? להמשיך לקרוא

הדבר העיקרי, שאני עוסקת בו בזמני הפנוי הוא התנועה. עבודה זו אמנם קשה לי מאוד, בגלל חוסר הניסיון בשטח זה, ובכל-זאת היא נותנת לי הרבה, מספקת אותי

22.4.1942

אתמול קיבלתי מכתב מהבית. כל כך קשה… היום בילבל לי את המוח בחור שאומר… [לא ברור]. ואני לא יכולתי להבין אותו, כאילו היה מדבר שפה אחרת, למרות שדיבר הונגרית. פעם רציתי לכתוב ונכנסו לאוהל ולא יכולתי לכתוב. הכול כאן בסדר בקבוצה, אבל מה שחסר לי זה זמן וחדר משלי, שאוכל לסגור לפעמים מבפנים, עם שכן שקרוב אלי בכל. אני עובדת גם בתנועה, זה גוזל המון זמן, אבל גם מוסיף לי הרבה. להמשיך לקרוא

ללא התמונה החיה, כשהמילים נשארות על גבי הנייר – עלול כל זה להראות מליצי מאוד

30.10.1940

[לבת-דוד, אווה שוש]

בימים אלה חגגתי את יום-השנה הראשון לעלייתי ארצה. אט-אט, מבלי משים, הפכה מיפרעת-האהבה לאהבה יציבה, אמיתית, ואני מרגישה את עצמי בארץ הזאת כבביתי אני. אהבתי את הנוף, הבריות, צורת החיים, השפה וחיי הכפר. כעת התחוור לי שבעצם לא הייתי בת כרך בבית. בבּוּדה חייתי כאילו נמצאתי בכפר, ועל כן גם לא נכספתי לחיי עיר.

קשה לומר מה אהבתי כאן. בנוף – את הרבגוניות האינסופית. מין צמחיה, מיבנה הרים, צורות וצבעים שלא תמצא בשום ארץ. לא על הנוף בלבד חל הדבר. האוויר הוא צח והנך צופה למרחקים. בירושלים הנך משקיפה על ים המלח, מעל כל פיסגה מתגלה לפנייך נוף נהדר. והאנשים? להמשיך לקרוא

את יודעת, אני שמחה, שאין אני מבלה כאן את הזמן ללא-תועלת. עשיתי פה הרבה נפשות לציונות.

קטרינה סנש, אמה של חנה [בעקבות מעצרה של חנה, וכאמצעי להפעלת לחץ, נכלאה גם היא באותו הכלא]:

יום השבעה-עשר ביולי, יום הולדתה של אניקו[1], הולך ומתקרב. אני נמלכת בנפשי, איזו מתנה אוכל לשלוח לה. את חבילתי השנייה כבר חלקתי עמה. אך מתוך זהירות לא נגעתי בצנצנת ריבת-התפוזים. חששתי שמא לא תימצא לי מתנה אחרת בשבילה. משרואות חברותיי לתא שאני מכינה בהקפדה את צנצנת הריבה השמורה איתי, ונודע להן לשם מה – מצרפת אחת מהן ממחטה קטנה, השנייה כפפת רחיצה, השלישית פיסת סבון אל חבילת השי. אוצרות יקרים הם אלה בבית-האסורים. אחת המפקחות ניאותה לבקשתי ומעבירה את המתנה לאניקו. אחת העובדות קוראת לי עוד באותו יום אל הדלת ותוחבת פתק לכפי. שורות-תודה חמות אחדות. הסבתי לה אושר במנחתי – כותבת היא – ולא רק משום שהריבה היא מצויינת, אלא בעיקר משום שהריבה היא של תפוזים, ואלה מחזקים בה את געגועיה לארץ-ישראל. להמשיך לקרוא