ללא התמונה החיה, כשהמילים נשארות על גבי הנייר – עלול כל זה להראות מליצי מאוד

30.10.1940

[לבת-דוד, אווה שוש]

בימים אלה חגגתי את יום-השנה הראשון לעלייתי ארצה. אט-אט, מבלי משים, הפכה מיפרעת-האהבה לאהבה יציבה, אמיתית, ואני מרגישה את עצמי בארץ הזאת כבביתי אני. אהבתי את הנוף, הבריות, צורת החיים, השפה וחיי הכפר. כעת התחוור לי שבעצם לא הייתי בת כרך בבית. בבּוּדה חייתי כאילו נמצאתי בכפר, ועל כן גם לא נכספתי לחיי עיר.

קשה לומר מה אהבתי כאן. בנוף – את הרבגוניות האינסופית. מין צמחיה, מיבנה הרים, צורות וצבעים שלא תמצא בשום ארץ. לא על הנוף בלבד חל הדבר. האוויר הוא צח והנך צופה למרחקים. בירושלים הנך משקיפה על ים המלח, מעל כל פיסגה מתגלה לפנייך נוף נהדר. והאנשים? להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אם נוכל לקבל מן הארץ מה שהיא מסוגלת לתת ואם נדע לתת לארץ מה שהיא דורשת מאתנו – רק אז תהפוך ארץ-ישראל למולדת

נהלל, 6.12.1940

[לחבר בתנועה בהונגריה]

אתה מבקש ממני דין וחשבון מפורט על ניסיונותיי במשך השנה שעברה. קשה הדבר כי הן אפשר לראותם מבחינות שונות, וחוששת אני לצייר תמונה שטחית. מבית-הספר בלבד הלא אין להכיר את הארץ. להמשיך לקרוא