כבר זמן לחזור "הביתה", לקיבוץ, לאווירה שלי. הצעד הראשון – התחדשות – או בשדות-ים או בגינוסר

30.9.1941, ערב יום הכיפורים

גם הערב, ערב יום הכיפורים, מחשבותיי נוהות אליהם. מה איתם? לו ידעתי לפני שנתיים בוודאות שכך יהיה הדבר – האם הייתי עוזבת אותם? – נדמה לי שכן. הלא ידעתי שאפשרות זאת קיימת, ואולי רציתי להשתיק את הפחד הזה בתקוות שוא: בעוד שנה יבוא אחי, אחרי שנתיים – אמא. זה היה נימוק הכרחי כלפי עצמי, כדי להקל עלי את הצעד שלא יכולתי לבטלו בשום אופן: עלייתי לארץ. ובאמת נשאלת השאלה: באיזו זכות חושבת אני להכרחית במידה כזו את עלייתי לארץ? להמשיך לקרוא

האנשים דורשים חיים מלאים, והקיבוץ, אם ברצונו לעמוד במבחן, צריך לדעת לספק אותם

13.11.1941, גינוסר

יצאתי משדות-ים ורשמים טובים איתי, והזמנות הרבה לחזור אליה. באמת אינני יודעת אם נכון הדבר ללכת מקבוצה שמרגישים בה טוב ולבקר בקבוצה שנייה ושלישית כדי להכירן. קשה להסביר את הסיבה, אבל הרגשתי מין התרחקות והתקררות כלפיהם, או יותר נכון – מצדם. אולי נהגתי באמת יותר מדי "ביתית" – על כל פנים הרגשתי שהגיע הזמן לנתק את הקשרים הקרובים לזמן יותר ממושך, כדי לחדש אותם (מאוחר יותר) כמו שהיו פעם. בכל מקום מוצאים דברים חיוביים ושליליים, ולבסוף קשה להחליט. כעת אני בגינוסר. להמשיך לקרוא

הדרך היא באמצע – לבדוק ולקיים את דרישות הטבע והיום-יום לאור אידיאולוגיה ברורה ומכוונת

18.11.1941, גינוסר

למעלה משבוע הנני כבר כאן, בגינוסר. קשה עדיין להוציא משפט. אפשר אולי לדבר רק על רשמים ראשוניים. בחברה מצאתי מספר אנשים בעלי-רמה. אני בטוחה שהייתי יכולה למצוא בהם עניין וחברות – אבל החברה אינה ערה די. בכל זאת יש לי רושם שזו חברה טובה, אבל עוד חסר לה ביטוי חברתי. להמשיך לקרוא