הדבר העיקרי, שאני עוסקת בו בזמני הפנוי הוא התנועה. עבודה זו אמנם קשה לי מאוד, בגלל חוסר הניסיון בשטח זה, ובכל-זאת היא נותנת לי הרבה, מספקת אותי

22.4.1942

אתמול קיבלתי מכתב מהבית. כל כך קשה… היום בילבל לי את המוח בחור שאומר… [לא ברור]. ואני לא יכולתי להבין אותו, כאילו היה מדבר שפה אחרת, למרות שדיבר הונגרית. פעם רציתי לכתוב ונכנסו לאוהל ולא יכולתי לכתוב. הכול כאן בסדר בקבוצה, אבל מה שחסר לי זה זמן וחדר משלי, שאוכל לסגור לפעמים מבפנים, עם שכן שקרוב אלי בכל. אני עובדת גם בתנועה, זה גוזל המון זמן, אבל גם מוסיף לי הרבה. להמשיך לקרוא

כעת אני מרגישה שוב את המתיחות הזאת לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליוּת שבו

22.2.1943

כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים. ב-8.1 רשמתי מילים אחדות על הרעיון הפתאומי שזיעזע אותי. לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת, חבר בפלמ"ח, ולערב קבענו לשוחח על החדשות אצלו ואצלי, אבל אחרי מילים מעטות התברר שנושא השיחה אחר: מתארגנת פלוגת פלמ"ח שתפקידה… בדיוק כמו שהרגשתי אז… להמשיך לקרוא

אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר

29.5.1943

אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר. נדמה לי שכלפי-חוץ אין מרגישים בי שינוי. אני ממלאה עבודתי היומיומית כרגיל. אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכל כאילו ממרחק. את הכל אני רואה כבר מבחינה זו: האם הוא דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא. להמשיך לקרוא

ישנם מאורעות, שלאורם חיי האדם מאבדים את ערכם; האדם נהפך לצעצוע מחוסר-ערך, או שעולה התביעה: מוכרחים לעשות משהו, אפילו במחיר החיים

25.12.1943

גיורא יקירי

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להשלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן. אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אַל תשאל מה. פעם תדע מה העניין. להמשיך לקרוא

אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן.

11.1.1944

השבוע אסע למצרים. מגוייסת – חיילת. על תנאי הגיוס, על הרגשותי מסביב לזה, על החדשות לכך – ועל מה שלפניי – אין ברצוני לכתוב. אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן.

[בקטע זה מסתיים יומנה]