את יודעת, אני שמחה, שאין אני מבלה כאן את הזמן ללא-תועלת. עשיתי פה הרבה נפשות לציונות.

קטרינה סנש, אמה של חנה [בעקבות מעצרה של חנה, וכאמצעי להפעלת לחץ, נכלאה גם היא באותו הכלא]:

יום השבעה-עשר ביולי, יום הולדתה של אניקו[1], הולך ומתקרב. אני נמלכת בנפשי, איזו מתנה אוכל לשלוח לה. את חבילתי השנייה כבר חלקתי עמה. אך מתוך זהירות לא נגעתי בצנצנת ריבת-התפוזים. חששתי שמא לא תימצא לי מתנה אחרת בשבילה. משרואות חברותיי לתא שאני מכינה בהקפדה את צנצנת הריבה השמורה איתי, ונודע להן לשם מה – מצרפת אחת מהן ממחטה קטנה, השנייה כפפת רחיצה, השלישית פיסת סבון אל חבילת השי. אוצרות יקרים הם אלה בבית-האסורים. אחת המפקחות ניאותה לבקשתי ומעבירה את המתנה לאניקו. אחת העובדות קוראת לי עוד באותו יום אל הדלת ותוחבת פתק לכפי. שורות-תודה חמות אחדות. הסבתי לה אושר במנחתי – כותבת היא – ולא רק משום שהריבה היא מצויינת, אלא בעיקר משום שהריבה היא של תפוזים, ואלה מחזקים בה את געגועיה לארץ-ישראל. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בַּכֶּלֶא

אֶחָד – שְׁנַיִם – שְׁלֹשָׁה… שְׁמוֹנָה הָאֹרֶךְ,
שְׁנֵי צְעָדִים הוּא רֹחַב הַצֵּלָע –
הַחַיִּים מְרַפְרְפִים בְּסִמַּן שְׁאֵלָה. להמשיך לקרוא