עוד לא ברור לי באיזה מקצוע אבחר. דבר אחד רוצה אני – לעבוד לא רק לטובתי, אלא לטובת כל העם היהודי

12.11.1938

[…]
לפני הצהריים השתתפנו, נציגי ארבע הכיתות הגבוהות, עשרה מכל כיתה, בישיבה החגיגית של בית הנבחרים. הדבר היה מעניין מאוד, אבל עלי להוסיף שזיקתי לציונות נותנת לי הרבה יותר מבחינה נפשית. אני לומדת עברית וקוראת הרבה על ארץ-ישראל. מלבד זאת, אני נהנית מספרו של סאצקאני, "עם המזרח" (ספר חשוב, הוא נוגע בדברים יסודיים של חיי כל אומה). אפשר לומר שבדרך-כלל אני קוראת עכשיו הרבה יותר מאשר קודם לכן, וגם ביתר רצינות. אני מתכוננת לחיים הארצישראליים בהחלטיות ובשיטתיות. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

כל מה שיכול להסב לנו, בתורת יהודים, נחמה, שמחה ומעט יופי – מגיע משם, מארץ-ישראל. כאן המצב מחמיר והולך

20.11.1938

רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף: ארץ-ישראל. כל מה שקשור בשאלה זו מדבר אל ליבי – כל השאר אינו חשוב. מובן, שבשיטתיות לומדת אני אך ורק דבר אחד – עברית. אני ממשיכה בלימוד זה באינטנסיביות רבה. אני כבר יודעת מעט. למשל, הנה כמה מילים: "גם יודהת קטן עברית" להמשיך לקרוא

אנו, הנוער הציוני, אולי יש ביכולתנו לתת לכם דבר: אמונה, הכרה עצמית, מטרת-חיים, אידיאל, התרעננות ושלווה נפשית

27.6.1939

חברים יקרים [1]
כשהגיעה לידיכם ההזמנה של "המכביה" בוודאי שאלתם את עצמכם: באיזו זכות ולאיזו מטרה קורא לכם הנוער הציוני? מה הוא רוצה ומה הוא יכול לומר לכם? ואני רוצה לנסות לתת את תשובתי על השאלות הללו.
מה זכותנו לקרוא לכם? – פשוט, מפני שיהודים אתם. אנו רוצים לקוות שאין כבר כיום יהודי שיתייחס באדישות למגמה הגדולה, הטהורה והגורלית ביותר של היהדות; רוצים לקוות שאין היום יהודי שלא יתרשם מהפלא, שעם קם לתחייה – והעם הזה הוא העם היהודי דווקא. להמשיך לקרוא

הנני בעמק-יזרעאל, בנהלל. סוף-סוף הגעתי הביתה, לארץ-ישראל

23.9.1939, נהלל

היום עליי לכתוב שוב הונגרית, כי הרבה דברים עליי לכתוב. כה רבים הם הרעיונות המתרוצצים במוחי, עד כי שפתי העברית דלה מהביעם. היום – יום הכיפורים, וברצוני לבטא באופן בהיר את מחשבותיי. מה מאוד רוצה הייתי להנציח בלב את רשמי הימים הראשונים שלי בארץ. זה ארבעה ימים הנני נמצאת כאן. לפניי, במרחק לא גדול, מטפס "צבר" קטן על עץ זית. מסביב עצים אופייניים לא"י. הנני בעמק-יזרעאל, בנהלל. סוף-סוף הגעתי הביתה, לארץ-ישראל. להמשיך לקרוא

בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל?

5-26.7.1940

במה להתחיל? – כל כך הרבה ראיתי והרגשתי בימים האחרונים. כרגע אנו יושבות בחורשות איקליפטוסים, על-יד כפר-גלעדי. מרים עומדת וחורתת את שמה בעץ, ואני רוצה להיזכר בכל ולכתוב, עד שיבוא איזה אוטו ויקח אותנו הלאה. בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר-גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקירבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל? להמשיך לקרוא

אולי יעזרו גם השמש והאוויר הארץ-ישראלי, אבל טעות היא לחשוב שהם בלבד תרופה לכל מחלה

22.9.1941, נס ציונה

אתמול רשמתי רק כמה מילים, רשמים, הרגשות פנימיות. כעת הייתי רוצה קצת לבדוק את רשמי מהארץ. קשה לי לעשות זאת, כי רשמי עוד לקויים מאוד, ורק פירורים אוכל להעלות. דבר איום בולט בארץ: מפלגתיות הורסת וחוסר אירגון גם יחד. התמרמרות גדולה וחוסר תקווה. כל איש מאשים את חברו, כל אחד מרגיש את עצמו חף מפשע ושונא את האחר. חושבים שגורמים חיצוניים משפיעים על המצב הירוד שלנו. שקר הדבר. הריקבון הפנימי הוא הגורם העיקרי, ולו היה מצבנו בפנים יותר איתן ובריא, הייתה גם עמידתנו כלפי חוץ אחרת. להמשיך לקרוא

הייתי רוצה לספוג לתוכי אוויר צח, שאוכל לנשום ממנו גם במחנק הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח החופש

27.5.1943

[…]
אני כולי עסוקה כעת בשאלה אחת: הליכה. הדבר קרוב ואקטואלי. יכול להיות שבימים הקרובים יקראו לי. אני מתארת לי מצבים שונים וחושבת לפעמים: לעזוב את הארץ, את החופש… הייתי רוצה לספוג לתוכי אוויר צח, שאוכל לנשום ממנו גם במחנק הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח החופש. אבל כל אלה רק מחשבות הן מסביב לעוּבדה, ולא פקפוקים. ההכרח של הליכתי ברור לי. גם הקושי וגם הסכנה שבה. הרגשתי היא שאוכל למלא את התפקיד. כל מה שהיה עד היום אני רואה כהקדמה וכהכשרה לקראת התפקיד הזה…