לי עצמי לא ברור עדיין מה יחסי לבית-הכנסת, לדת, לאלוהים

18.9.1936

יום שני לראש-השנה. אתמול והיום היינו בבית-הכנסת. לי עצמי לא ברור עדיין מה יחסי לבית-הכנסת, לדת, לאלוהים. אשר לאלוהים (הדבר החמור ביותר), הנני שקטה ביותר. אני מאמינה בו, אם כי אינני יודעת ביטוי לכך. להמשיך לקרוא

לדעתי אין להקפיד על איסורים כאלה. האמונה, במובנה הנעלה, יש לה תוכן וצורה אחרים לגמרי

5.9.1937

ראש-השנה. פיקפקתי אם לכתוב היום, אבל לדעתי אין להקפיד על איסורים כאלה. האמונה, במובנה הנעלה, יש לה תוכן וצורה אחרים לגמרי.
[…]

אל האמונה הצרופה מגיעים, לדעתי, רק דרך הרהורים ופקפוקים

1.10.1938

יום שבת-תשובה. צריכה הייתי ללכת לבית-הכנסת. במקום זה חרזתי שיר ועכשיו אנסה קצת לפשפש במעשי. במה להתחיל? להמשיך לקרוא

האמונה נחוצה מאוד לאדם, וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד. את כל אלה נותנת לי הציונות

27.10.1938

אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. מלה זו אומרת הרבה מאוד. אומר בקיצור מה משמעותה בשבילי: אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניינה. נקל להבין שרעיון זה לא נולד בן-לילה. להמשיך לקרוא

בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל?

5-26.7.1940

במה להתחיל? – כל כך הרבה ראיתי והרגשתי בימים האחרונים. כרגע אנו יושבות בחורשות איקליפטוסים, על-יד כפר-גלעדי. מרים עומדת וחורתת את שמה בעץ, ואני רוצה להיזכר בכל ולכתוב, עד שיבוא איזה אוטו ויקח אותנו הלאה. בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר-גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקירבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל? להמשיך לקרוא

התנגדתי באופן אינסטינקטיבי לצורות הריקות של הדת וחיפשתי את התוכן האמיתי, את המוסר הטהור המתבטא במעשה.

2.11.1940

אני חולמת ועושה תוכניות, כאילו לא אירע כלום בעולם; כאילו אין מלחמה והרס, אין אלפי מתים יום יום, אין מטוסים ומפציצים, וגרמניה, אנגליה, איטליה ויוון אינן משמידות זו את זו. רק בארץ-ישראל הקטנה שלנו, שאף היא נתונה בסכנה ושעתידה אולי להימצא במרכז חזית המלחמה – בה כאילו שקט ושלווה. ואני יושבת בתוכה וחושבת על העתיד. ומה אני חושבת על העתיד הפרטי שלי? – להמשיך לקרוא

לו רציתי להיות אחרת – לא הייתי יכולה. לא יכולתי שלא לחפש את הנכון בעיניי. ולא יכולתי שלא לנסות להגשים אותו. אין זו זכותי. זה טבעי.

21.9.1941, נס ציונה

ערב ראש השנה; שנתיים מאז עזבתי את הבית. שנתיים רחוקה מן הבית, מאמא; שלוש שנים כבר מאחי, ושנתיים בארץ. לו יכולתי, הייתי כותבת אולי כמה מילים לאמא. יש לי לומר לה כל כך הרבה. קשה לי לומר מה הייתי מדברת עם אמא, לו נפגשנו. הייתי מספרת לה על השנתיים, על החלומות, על התכניות, ההתלבטויות? יכולתי להגיד לה את אשר הרגשתי אתמול, לחץ חזק וקשה. יכולתי לבכות. כי הרגשתי: שתי דרכים עומדות לפני – לחפש את אושרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר מסביבי או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד דברים שהם טובים ונכונים בעיניי. נדמה לי שהברירה אינה בידי. להמשיך לקרוא