לפעמים אני מרגישה את עצמי כעין שליח, שתפקיד מוטל עליו

12.4.1941

לא. איני יכולה. אני מרגישה את עצמי ככלי ריק או יותר נכון, ככלי נקוב, שכל מה שלא שופכים לתוכו נשפך ממנו החוצה. אין טעם בשום דבר שאני עושה. זקוקה אני לאנשים, לא סתם חתיכות-בשר, אנשים קרובים לי במחשבה, ברגש. אפילו לא "אנשים". איש אחד. אני מפחדת שיש בתוכי איזה טרמוסטט נסתר, אשר אינו מניח לי להתחמם ולהתקרר יותר מדי. והטמפרטורה החד-גונית הזאת מולידה את האפרוחים, מגדלת את העוברים בביצה, אבל הורגת את האדם הצעיר.
למה אני בודדת כל-כך? להמשיך לקרוא

עמדתי מבחינה אידיאולוגית ברורה לי כעת: אני רוצה להצטרף למפעל של הנוער העובד שעתיד להיות ב"קיבוץ המאוחד"

25.8.1941

אילו רציתי לשמור על הסמליות, הייתי דוחה את היומן החדש [תחילת מחברתה הרביעית] עד מועד יציאתי מבית-הספר, המתקרב ובא, אולם אחרי שלושת השבועות שהייתי בחופשה יש הרבה לרשום ולא אוותר על כך למען סמליות כלשהי. כעת בוודאי לא אספיק – הנה מצלצלים לעבודה. אני מנצלת רגע פנוי בכדי לכתוב לפני העבודה כמה מילים ביומני. אתחיל בגשר.
לנו, לשמונה החברות המעוניינות ללכת לקיבוץ המאוחד, או ביתר דיוק, למפעל של הנוער העובד, נערך סמינר, לשם הכרת הדרך הקיבוצית ומפעל צעיר כאחד. להמשיך לקרוא

האנשים דורשים חיים מלאים, והקיבוץ, אם ברצונו לעמוד במבחן, צריך לדעת לספק אותם

13.11.1941, גינוסר

יצאתי משדות-ים ורשמים טובים איתי, והזמנות הרבה לחזור אליה. באמת אינני יודעת אם נכון הדבר ללכת מקבוצה שמרגישים בה טוב ולבקר בקבוצה שנייה ושלישית כדי להכירן. קשה להסביר את הסיבה, אבל הרגשתי מין התרחקות והתקררות כלפיהם, או יותר נכון – מצדם. אולי נהגתי באמת יותר מדי "ביתית" – על כל פנים הרגשתי שהגיע הזמן לנתק את הקשרים הקרובים לזמן יותר ממושך, כדי לחדש אותם (מאוחר יותר) כמו שהיו פעם. בכל מקום מוצאים דברים חיוביים ושליליים, ולבסוף קשה להחליט. כעת אני בגינוסר. להמשיך לקרוא

הדרך היא באמצע – לבדוק ולקיים את דרישות הטבע והיום-יום לאור אידיאולוגיה ברורה ומכוונת

18.11.1941, גינוסר

למעלה משבוע הנני כבר כאן, בגינוסר. קשה עדיין להוציא משפט. אפשר אולי לדבר רק על רשמים ראשוניים. בחברה מצאתי מספר אנשים בעלי-רמה. אני בטוחה שהייתי יכולה למצוא בהם עניין וחברות – אבל החברה אינה ערה די. בכל זאת יש לי רושם שזו חברה טובה, אבל עוד חסר לה ביטוי חברתי. להמשיך לקרוא

אין חוקים קבועים לחיי הקיבוץ. מתוך התלבטויות-החיים עלינו לקבוע את דרכנו. אבל לקבל נורמות מסוימות ולא להגשים אותן – אין לזה ערך בעיני

15.1.1942
אין לי חשק לכתוב. ישנן תופעות רבות שכבר ראיתי אותן, אך אינני רוצה עדיין להגיב עליהן בכתב, בהבעת דעה מסוימת. השאלה הקשה ביותר: החברה. אני חוששת להגיד זאת, אבל נדמה לי שאין כאן חברה, בייחוד בשבילי. אני אמנם מקווה למצוא כאן חברה במשך הזמן, אבל החברים בינם לבין עצמם גם כן אינם מהווים חברה. אנשים זרים זה לזה ותחומי-המגע בינהם הם לאו-דווקא תמיד הכי חיוביים. אדישות רבה, חוסר אחריות, כסף פרטי ואי-שיוויון הנובע ממנו. חוסר חיי תרבות. חוסר ארגון כלכלי בהרבה תחומים.
כמובן, לא את הכל צריך לזקוף לחובת החברה, ואין כל ביטחון בכך שאחרים היו יכולים לעמוד אפילו בתנאים אלה. עובדות אלה אינן מייאשות אותי כלל. אני רוצה רק לראות אותן בעין בהירה ולעזור לתקנן במיטב יכולתי. להמשיך לקרוא

המטרה והעיקר בחיים – האמת, לא כפי שהיא משתקפת בעצמה, אלא כפי שהיא משתקפת במציאות

28.3.1942

[…]
פעמים רבות אני זוכרת את הספר "דרכו של טיכו ברהה לאלוהים"[1] . אני רואה כיצד אני הולכת בדרכו של טיכו, בדרך היהודית הזאת, ואם גם ארצה לבחור בדרכו של קפלר, התבדלות מהעולם, איגואיסמוּס ואריסטוקרטיה רוחנית – לא אוּכל לעולם, כי המטרה והעיקר בחיים – האמת, לא כפי שהיא משתקפת בעצמה, אלא כפי שהיא משתקפת במציאות. להמשיך לקרוא

פעם אחרת אחשוב מה תוכן החיים, מה ערך החברה, מהו תפקיד האדם, מה העתיד. פעם אחרת. כעת – עבודה הכרחית, שעות – ומעט סיפוק

13.2.1943

מחדר-האוכל נשמע קול שירה, מסיבה עם חברי "מחנות-העולים" שהגיעו למשק. אין לי חשק לגשת לחדר-האוכל. אין לי מה לעשות שם. אינני יודעת מה לעשות בחברת אנשים.
– שטות! שוב אותו הנושא. אינני יודעת מה היה לי. קשה הבדידות וקשה גם המגע עם אנשים. עבודתי איננה חביבה עלי, ומרגיז אותי שהיא תופסת את כל זמני. לא כדאי לכתוב על כך. להמשיך לקרוא