שרויה אני עתה, כך אני חושבת, במסע החשוב ביותר של חיי. בטוחה אני כי צדקתי בהחלטתי

אלכסנדריה, 18.9.1939

[לאמא]

האוניה עוגנת בנמל אלכסנדריה, ואיני יכולה לראות את העיר, כי הייתי בטלנית ואיחרתי בבקשת הוויזה. בתחילה התעצבתי מאוד, כי נאמר לי שהעיר יפה ומעניינת. אך יש גם יתרון, שלא אבזבז את כספי. עלייך לדעת שהנסיעה היא יפה ונעימה. אני נהנית ממראה הים, ממזג-האוויר היפה.

החדשות הפוליטיות המגיעות אלינו מאירופה מעוררות התרגשות רבה באוניה, כי לרוב הנוסעים יש קרובים בפולין. גם אני רוצה הייתי לראותך בקרוב בארץ. להמשיך לקרוא

כאן מדברים הרבה פחות ולעתים רחוקות יותר על הציונות. כאן הלא חיים בהתאם לאידיאל זה

אוקטובר 1939 (גלויה)

[לאמא]

יתכן שהייתי צריכה עוד לחכות, כי קשה למסור כעבור חודש ימים תמונה כוללת, אבל אנסה. אמרי למורה רוזי, שהאידיאליזם שלי עוד איתן ללא שינוי. נכון, הדברים שתיארתי לי אותם רק בדמיוני מקבלים עכשיו צורה ממשית. כאן מדברים הרבה פחות ולעתים רחוקות יותר על הציונות. כאן הלא חיים בהתאם לאידיאל זה. יכולה אני להדגיש שאך ורק בהתאם לרעיון הציוני.

ישנם קשיים כלכליים ורבות גם השגיאות; אבל אנחנו בבית, חופשיים ומטרה לנו ועתיד

נהלל, 18.12.1939

לחוג "מכביה" בבודאפשט

אם כי אני ממעיטה לכתוב, אל תחשבו שאינני מרבה לחשוב עליכם. בערבי יום ג' אני נזכרת שאתם בוודאי מדברים עלינו – על הארץ-ישראליים. הרגשה נפלאה היא שגם את עצמי רשאית אני לכלול בתוכם. אני מודה ומתוודה שאך מעט מאוד עסקתי כאן בתולדות הציונות ובאידיאולוגיה; לא כמו בבית. לעומת זאת אני מרבה לדבר עברית, והתקרבתי מאוד לרעיון החלוצי ובכלל לדברים מעשיים. וזה טבעי לגמרי. להמשיך לקרוא

הנימוק השלילי, שאין אנטישמיות, עדיין אינו מספיק. התשובה המכרעת ניתנת בכוח העובדה שכאן בארץ מתפתחים חיים יהודיים חדשים ובריאים

נהלל, דצמבר 1939

[לאמא]

אמא, את חושבת בוודאי שמכתביי ששלחתי עד עכשיו הם שטחיים במקצת. אני כותבת תמיד רק על עבודתי, על המקום שבו אחיה ועל מה שעיני רואות. בטוחה אני שנפשך כלה ויוצאת לשמוע ממני תשובה על שאלה המרחפת באוויר. הן הקרבת קרבן כאשר עזבתי, ואני – כאשר נפרדתי ממך. ואת בוודאי משתוקקת לדעת – הכדאי היה? להמשיך לקרוא

מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאַחלת לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו

נהלל, 10.1.1940

[לאמא]

עבודתי – מה חמודה היא. ברחצי את הפרות אני לובשת מכנסיים, חוגרת סינר-גומי ונועלת מגפיים. ולא אירא. לא תכיריני, אמא. מהרהרת אני בחברותי לשעבר בכיתה, כיצד היו מעקמות חוטמן אילו ראוּני עובדת עבודה, שלי היא מובנת מאליה. ואם פרה מתעקשת ולא תאבה לקום, להרים את רגליה, או לציית לבקשתי, למרות בעיטותי ונענועי, מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאַחלת לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו. ולמזלי, אף הפרות אינן מבינות את קללותי, וכך שורר בינינו יחס ידידותי.

גם הנוער כאילו עורג קצת לדת, וכך יש מקום לתקווה, שבין הקצוות תיפסק תנועת המטולטלת בנקודה בריאה. כי הצורה הקיימת של הדת בכל סעיפיה אינה בת-ביצוע

נהלל, 31.3.1940

[מכתב לאמא]

… ג. מתרעם על אי-דתיותו של הנוער בארץ ומעמיד את השאלה: מדוע אין האבות לוקחים את בניהם עמהם לבית-הכנסת?

אכן, השאלה מורכבת באמת; בייחוד משום שבראש-וראשונה עלי לציין כי יש כאן, כמובן, גם שיכבה אדוקה. אך נדבר על הלא-דתיים. האבות אינם יכולים בשום אופן לקחת את הילדים לבית-הכנסת, כי זהו דור, אשר דתו היחידה ואלוהיו הם העבודה, כוחו העצמי להמשיך לקרוא

ללא התמונה החיה, כשהמילים נשארות על גבי הנייר – עלול כל זה להראות מליצי מאוד

30.10.1940

[לבת-דוד, אווה שוש]

בימים אלה חגגתי את יום-השנה הראשון לעלייתי ארצה. אט-אט, מבלי משים, הפכה מיפרעת-האהבה לאהבה יציבה, אמיתית, ואני מרגישה את עצמי בארץ הזאת כבביתי אני. אהבתי את הנוף, הבריות, צורת החיים, השפה וחיי הכפר. כעת התחוור לי שבעצם לא הייתי בת כרך בבית. בבּוּדה חייתי כאילו נמצאתי בכפר, ועל כן גם לא נכספתי לחיי עיר.

קשה לומר מה אהבתי כאן. בנוף – את הרבגוניות האינסופית. מין צמחיה, מיבנה הרים, צורות וצבעים שלא תמצא בשום ארץ. לא על הנוף בלבד חל הדבר. האוויר הוא צח והנך צופה למרחקים. בירושלים הנך משקיפה על ים המלח, מעל כל פיסגה מתגלה לפנייך נוף נהדר. והאנשים? להמשיך לקרוא