תאי השורש שבקצהו, החודרים ראשונים לאדמה, מפלסים דרך לשורש כולו, אבל הם עצמם נהרסים בינתיים. המורה שלנו עצמו השתמש בהשוואה זו: הם חלוצי הצמח

10.4.1940

וכעת אוסיף כמה מילים. לפעמים אני גם מהרהרת. המחשבות נובעות בעיקר מחיי היום-יום שלי, והן חוזרות תמיד ל"אידיאל" שלי. הנה בפעם האחרונה עבדתי במחסן של עצי-פרי. ביררתי אשכוליות וסידרתי אותן. את היפות והטובות שמתי למטה, ואת הפצועות והקטנות למעלה. ופתאום חשבתי: גם אלוהים ערך בצורה כזו את עמנו. למטה שם את החזקים כדי שיוכלו לשאת את העומס של בניין-הארץ, ולמעלה – נשארו החלשים. ובלבי נולדה משאלה: אלוהים, תן שעמנו יהיה כולו פרי שלם ללא פגם, שלא תצטרך לחפש ולברור מי יכול ומי אינו יכול לשאת את הכובד. אולי אפשר היה אז לסדר את כולם זה ליד זה על מדף רחב, ולא זה למעלה מזה? איני בטוחה שהדבר ניתן להגשמה.
גם בבוטניקה מצאתי כמה דוגמאות לכך. אלה הן כנראה המסקנות היחידות משיעוריי. מוכרחה אני למסור אותן בעברית, בשפה זו אצליח יותר.
יש שתי רקמות יוצרות: הפרימרית [הראשונה] והסקונדרית [השניה]. הפרימרית – מספר קטן של תאים הפעילים כחוד הצמיחה. והם גם שיוצרים את הרקמה הסקונדרית, את הקאמביום, שהיא שכבה רחבה יותר של תאים, הפעילים ביצירת הרקמות הקבועות. וכך, לפי דעתי, גם בניין העם, בייחוד בקשר עם התנועה הציונית. השכבה היוצרת הראשונה, חוד-הצמיחה, הייתה – מספר קטן של אנשי-רוח שצעדו לפני העם עם אידיאולוגיה ציונית. הם (וכמובן, לא רק הם) יצרו את השכבה היוצרת הסקונדרית, החלוצית, שהיא שכבה יותר רחבה. ואחריהן ומסביבן נוצרות השכבות הקדומות, הבורגניות, שהן תלויות בפעולת הקאמביום, השכבה הפרודוקטיבית.
ועוד השוואה מן הבוטניקה: למדנו על מיני תאים ששמם קליפטרה. אלה הם תאי השורש שבקצהו, החודרים ראשונים לאדמה, מפלסים דרך לשורש כולו, אבל הם עצמם נהרסים בינתיים. המורה שלנו עצמו השתמש בהשוואה זו: הם חלוצי הצמח. נדמה לי שמילים אלו לא עוררו בכיתה שום תשומת-לב. אבל אם מסתכלים פה בנהלל בפני האיכרים, אנשים צעירים לפי גילם וזקנים לפי פרצופם, רואים באופן בולט את עקבות מלחמותיהם עם האדמה. ובאמת ניתן להבין: הם התאים אשר נהרסו תוך כדי חדירתם לאדמה, בבקשם לעזור להשתרשותו של כל הצמח. האם גם אנו, דור שני של חקלאים, נהיה קליפטרה? – הזהו גורלם של כל החקלאים, איכרי כל עם? אני צריכה להודות שהשאלות האלו מעניינות אותי הרבה יותר מאשר כל הבוטניקה.
למי עליי להמשיך בהונגרית? אמנם העברית כאילו שגורה בפי. אני כותבת בנקל (ובשגיאות); אבל המילים שעלו בי הבוקר, כשעברתי על פני השדות, היו הונגריות, ואני מפחדת ששיר עברי אף פעם לא יצא מתחת ידי. הנה ארבע שורות, ואין לי רצון להוסיף עליהן:
אַדְמָתֵנוּ הַשְׁחוֹרָה יַחֲרֹש עַמֵּנוּ,
אֲלֻמּוֹת זָהָב יֶאֱגֹד בַּקָּמָה.
וּבַעֲטֹף שִׁבֳּלִים פְּנֵי אֲדָמָה,
מֵעֵין הַפָּז יֵאוֹרוּ פָּנֵינוּ.
עמנו, כמה יקרה לי המילה הזו! אבל האם יש לנו עם בכלל? ואם כן – היכן הוא? מה שיש לנו עתה זה עוד לא עם. אולי בכל זאת עם, אך לא לאום בהכרה. אלך לישון. עייפתי מאוד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s