פעם אחרת אחשוב מה תוכן החיים, מה ערך החברה, מהו תפקיד האדם, מה העתיד. פעם אחרת. כעת – עבודה הכרחית, שעות – ומעט סיפוק

13.2.1943

מחדר-האוכל נשמע קול שירה, מסיבה עם חברי "מחנות-העולים" שהגיעו למשק. אין לי חשק לגשת לחדר-האוכל. אין לי מה לעשות שם. אינני יודעת מה לעשות בחברת אנשים.
– שטות! שוב אותו הנושא. אינני יודעת מה היה לי. קשה הבדידות וקשה גם המגע עם אנשים. עבודתי איננה חביבה עלי, ומרגיז אותי שהיא תופסת את כל זמני. לא כדאי לכתוב על כך. לו יכולתי לגבש את מחשבותיי. אבל חדלתי מלחשוב. אני נזכרת הרבה פעמים בסקרלט בספר "חלף עם הרוח". ברגעים הקשים היא דוחה תמיד "לפעם אחרת", כעת אין זמן. גם אני כך. פעם אחרת אחשוב מה תוכן החיים, מה ערך החברה, מהו תפקיד האדם, מה העתיד. פעם אחרת. כעת – עבודה הכרחית, שעות – ומעט סיפוק. קצת קריאה. ושיחות סתמיות עם אנשים שלא מעניינים אותי. המקום יפה ומושך. גם התקשרתי אליו במידת האפשר בזמן קצר. אבל האם זה מספיק? אני מפחדת מהרגע שייגמר המלאי – מלאי המרץ, הכוח והרצון לתת, בלי לקבל דבר. או אולי מספיקה מנורת הנפט שמולי לשאוב ממנה אור? יש גופים שמאירים מבלי שתיפול אליהם קרן אור מגוף זר. האוכל גם אני להיות כמוהם?
לו יכולתי לראות את אמא וג'ורי. לו… – מי יודע מה חסר לי. אולי זו רק עייפות, מצב-רוח, וחבל לבזבז על כך נייר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s