לפעמים אני מרגישה את עצמי כעין שליח, שתפקיד מוטל עליו

12.4.1941

לא. איני יכולה. אני מרגישה את עצמי ככלי ריק או יותר נכון, ככלי נקוב, שכל מה שלא שופכים לתוכו נשפך ממנו החוצה. אין טעם בשום דבר שאני עושה. זקוקה אני לאנשים, לא סתם חתיכות-בשר, אנשים קרובים לי במחשבה, ברגש. אפילו לא "אנשים". איש אחד. אני מפחדת שיש בתוכי איזה טרמוסטט נסתר, אשר אינו מניח לי להתחמם ולהתקרר יותר מדי. והטמפרטורה החד-גונית הזאת מולידה את האפרוחים, מגדלת את העוברים בביצה, אבל הורגת את האדם הצעיר.
למה אני בודדת כל-כך? לא מזמן טיילתי על פני המושב בערב. היה לילה נפלא, כוכבים. אורות זעירים נוצצו בצדי הדרך הרחבה ובאמצעה. מצדדים הגיעו אלי קולות מוזיקה, שירה, שיחות, צחוק. ונביחת כלבים שמעתי, כאילו מרחוק, מרחוק. וגם הבתים היו רחוקים ורק הכוכבים קרובים היו. ופתאום אחזני פחד: לאן נוטים חיי? האלך כך בלילה לבדי, אסתכל בכוכבים הנוצצים ואחשוב שהם קרובים לי ולא אשמע את השירה, את השיחה והצחוק סביבי ולא אסור מהדרך להיכנס לבתים הקטנים? – במה עלי לבחור: באורות החלשים, הקרובים, המסתננים אלי מבין סדקי הבתים או בברק הרחוק של הכוכבים? והגרוע ביותר: כשהייתי עם הכוכבים, התגעגעתי לאורות הקטנים; וכשסרתי לתוך אחד הבתים, כלתה נפשי אחרי גופת הרקיע. יש בי איזו אי-שביעות-רצון, מעין היסוס, חוסר ביטחון וגם חוסר אמון.
לפעמים אני מרגישה את עצמי כעין שליח, שתפקיד מוטל עליו. מה הוא התפקיד – לא ברור לי (והלא לכל איש תפקידו בחיים) כאילו ארגיש חובה כלפי אחרים, כאילו אני חייבת להם דבר. ופעמים נדמה לי שכל זה שטות. מה טעם למאמציו של היחיד, ולמה זה אני?
עם הבית נפסקו קשרי המכתבים. המלחמה הולכת ומתפשטת. וגם כלפי זה אני אדישה כמעט. אני פשוט מפחד, מעצמי. הייתי רוצה לבכות או לצחוק. אבל מכל לב, ולהרגיש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s