לו רציתי להיות אחרת – לא הייתי יכולה. לא יכולתי שלא לחפש את הנכון בעיניי. ולא יכולתי שלא לנסות להגשים אותו. אין זו זכותי. זה טבעי.

21.9.1941, נס ציונה

ערב ראש השנה; שנתיים מאז עזבתי את הבית. שנתיים רחוקה מן הבית, מאמא; שלוש שנים כבר מאחי, ושנתיים בארץ. לו יכולתי, הייתי כותבת אולי כמה מילים לאמא. יש לי לומר לה כל כך הרבה. קשה לי לומר מה הייתי מדברת עם אמא, לו נפגשנו. הייתי מספרת לה על השנתיים, על החלומות, על התכניות, ההתלבטויות? יכולתי להגיד לה את אשר הרגשתי אתמול, לחץ חזק וקשה. יכולתי לבכות. כי הרגשתי: שתי דרכים עומדות לפני – לחפש את אושרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר מסביבי או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד דברים שהם טובים ונכונים בעיניי. נדמה לי שהברירה אינה בידי. טמונות בי תכונות הקובעות את דרכי, אם גם אכיר את כל הקושי והסבל הכרוכים בה. אבל היש בי כוח וכישרון להגשים את כל אשר ארצה? והאם נכון יהיה רצוני? – אל, אם נתת אש בליבי, תן שאוכל לשרוף את הראוי להישרף בביתי, בבית ישראל. ואם נתת לי עין לראות, אם נתת לי אוזן לשמוע, תן לי גם כוח להצליף, ללטף, להרים. ותן שמילים אלו לא תהיינה מליצות בלבד, אלא תעודה לחיי. למי הדברים מכוונים? לטוב שבעולם ואשר זיק ממנו בי הוא.
על כל אלה לא הייתי מדברת עם אמא. אולי לא הייתי אומרת כלום, ובכל זאת היא הייתה מבינה אותי. אני בין אנשים הזרים לי. לא מכירים אותי, לא יודעים אותי. גם אני לא אותם. ואני מרגישה לפעמים: אין בי נפש חיה, מרגישה. אינני אוהבת איש. אני אוהבת את כל אחד, מחפשת בו את הטוב ואם אמצא – אוהב, אעריך אותו במידת-מה. אבל זה לא כלום; ממש לאהוב אהבתי את אמא, את אחי, את סבתא ואת הזיכרון של אבא. מהמורים: את אילונה נני, מהבחורים: כשהייתי ילדה קטנטונת – את פאלי וזמן קצר אולי את תומי. מהקרובים: את הדודה אליז, אולי את אווה. אבל כמה נחלשו כבר רגשות אלה ופה בארץ אני אהבתי – רק את הארץ. והיא רחבה וגדולה מלהשיב אהבה ואין זה נותן חיים. אני בוודאי אוהבת את עצמי אולי מבלי לדעת או לחשוב על זה הרבה, רק בצורה שונה מאחרים; הרוב אומרים כי בעיניי יש ערך לדברים אחרים ועל-כן קוראים לי: אידיאליסטית. זה מצחיק אותי. לו רציתי להיות אחרת – לא הייתי יכולה. לא יכולתי שלא לחפש את הנכון בעיניי. ולא יכולתי שלא לנסות להגשים אותו. אין זו זכותי. זה טבעי.
כל זה על עצמי. ועל העולם ההולך ונהרס סביבי – מה אגיד? על רבבות האנשים ההולכים ומתים יום-יום אקונן בערב ראש-השנה? על הסבל, אי-הצדק והכאב אדבר? למי? הוא היודע. ולי אין מה להגיד הערב.
המאמינה אני באלוהים? איני יודעת. אלוהים שלי מורכב מאוד. הוא יותר סמל וביטוי לכוחות מוסריים הקיימים בעיניי. אני מאמינה, למרות הכל, שהעולם נברא לטוב, ואין רע בעולם שלא יבצבץ בו שמץ של אור, של טוב. – מים, כל אלה מילים. החיים ידברו, החיים יעידו. אני יודעת שדבריי הם דברי אדם שהכיר מעט מאוד מהסבל והרע אשר בעולם. הדרך עודנה לפני.
אני לגמרי לבדי, עצמאית, אחראית בעד עצמי. זה הטוב כעת בחיי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s