הדבר העיקרי, שאני עוסקת בו בזמני הפנוי הוא התנועה. עבודה זו אמנם קשה לי מאוד, בגלל חוסר הניסיון בשטח זה, ובכל-זאת היא נותנת לי הרבה, מספקת אותי

22.4.1942

אתמול קיבלתי מכתב מהבית. כל כך קשה… היום בילבל לי את המוח בחור שאומר… [לא ברור]. ואני לא יכולתי להבין אותו, כאילו היה מדבר שפה אחרת, למרות שדיבר הונגרית. פעם רציתי לכתוב ונכנסו לאוהל ולא יכולתי לכתוב. הכול כאן בסדר בקבוצה, אבל מה שחסר לי זה זמן וחדר משלי, שאוכל לסגור לפעמים מבפנים, עם שכן שקרוב אלי בכל. אני עובדת גם בתנועה, זה גוזל המון זמן, אבל גם מוסיף לי הרבה.
שוב רציתי להתחיל, למרות שכבר מאוחר בערב, אחרי אימונים בנשק, ובא יוסקה, השכן שלי, ואיני מסוגלת לכתוב כאשר מישהו נמצא באוהל. בכל זאת אני רוצה לרשום דבר שנתברר לי בזמן האחרון לגבי בניין משק-פועלים במשטר קפיטליסטי. הרי זה כאילו להוריד שמנת מחלב רזה. כי את הרווח הראשון שנשאר מעבודתנו מוריד המשטר הקפיטליסטי, ואנחנו עוד רוצים לצבור הון משכר של פועל. וכך יוצא, שאחרי הניצול מבחוץ, אנו חייבים שוב לנצל את עצמנו – להוריד את רמת-החיים בכדי לבנות משק, עתיד. וזוהי הסיבה, שלמרות הארגון הרציונלי של חיי קיבוץ, המאפשר חיסכון רב, רמת-החיים שלנו אינה יכולה להיות לעת-עתה גבוהה יותר.
אני עובדת ביגור. הפסקתי אז וכעת אני רוצה לסיים בקיצור: משש עד שש עסוקים בעבודה; ב-6 אני חוזרת, מתקלחת ומתלבשת, ב-7 אנו קוראים בחוג מצומצם פרק בתנ"ך, בישעיהו; ארוחת-ערב. והערב, אפילו אם הוא פנוי, אינו בא בחשבון לשום פעולה רצינית, פשוט מבחינת עייפות. הדבר העיקרי, שאני עוסקת בו בזמני הפנוי הוא התנועה. עבודה זו אמנם קשה לי מאוד, בגלל חוסר הניסיון בשטח זה, ובכל-זאת היא נותנת לי הרבה, מספקת אותי. בפעם הראשונה אני עוסקת בעבודה המעוררת בפניי בעיות, ואני עומדת בפני חומר חי שעמו אני נאבקת ואני מרגישה בכל רגע את מידת ההצלחה או הכישלון. אפילו בעבודת הלול, שעניינה אותי בזמנה, לא היתה לי חוויה כזו, ושמחה אני שנזדמנה לי עבודה זו.
אני חושבת לא מעט על גיוס. כל הארץ נתבעת לגיוס, למען מאמץ המלחמה ההולכת וקרבה אלינו. דעתי הייתה שבקיבוץ אני מגוייסת בחזית העבודה אשר אינה קלה מהגיוס שאליו נתבעות הבחורות לצבא, ובכל-זאת יש מעין הרגשה של אי מילוי תפקיד. ואולי הסיבה היא זו, שאין עדיין בקיבוץ מתיחות מקסימלית לקראת המלחמה. הרבה בחורות בין כה וכה אינן יכולות ללכת לצבא, ואלו שיכולות, שאין קשרי-משפחה מעכבים בעדן, צריכות ללכת. אני בכל-זאת חושבת ללכת לא לצבא האנגלי, כי אם לנוטרוּת. אמנם התפקידים בצבא יכולים כיום לספק יותר, אבל החשוב, ברגע זה, הוא הביטחון שגדודים אלה משמשים את הגנת הארץ, באופן ישר, בלתי-אמצעי, בו בזמן שהצבא יכול לצאת כל רגע את הארץ.
קשה לי מאוד לכתוב על כל זה, כי הדברים הם בגדר מחשבות מתחלפות ודעה ברורה אין לי עדיין. נטייה מיוחדת לעבודות צבא, אין לי כמובן. אבל לא זאת היא השאלה. דעתי ברורה שצריך להתגייס. אילו עבדתי בעבודה הקשורה יותר במלחמה, בחקלאות או בתעשייה מלחמתית – אולי הייתי מרגישה אחרת. אבל עבודתי כרגע היא כזאת שאינה יכולה לספק במובן זה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s