אני חשה כעת על עצמי ובשרי את המלחמה הפשוטה הזאת עם היצר האגואיסטי, התוקף את האדם למרות כל האידיאולוגיה

25.12.1941, שדות ים

הנני שוב בשדות-ים, והפעם לא עוד אורחת, אלא מועמדת. החלטנו, חמש חברות מהמחזור, לבוא הנה. גם אני הייתי בעד המקום הזה, אבל לגבי הקבוצה כולה קבעה החלטתה, או יותר נכון – המלצתה, של רות הקטין ממזכירות הקיבוץ המאוחד. אותי משך עתידה של קיסריה, התפקידים אשר לפניה, המצב ההתחלתי, הרכב החברה. את טיב החברה לא הספקתי להכיר כל כך, אבל נדמה לי שהיא חברה טובה מאוד. החשש היחידי – שהיא צעירה מדי, בייחוד הבחורים. במובן זה גינוסר הייתה אולי מתאימה יותר. ייתכן שגישה זו היא עוד ירושה מן הבית, אבל יש לה יסוד בלי כל ספק. אני נכנסת מתוך החלטה ותקווה שיהיה זה מקומי הקבוע. ובכל-זאת, לי עצמי מעניין לשמוע את קול ההיסוס התת הכרתי: אולי בכל-זאת לא. זה מתבטא בדבר קטן-גדול – לא לקחתי אתי את כל החפצים, ואני מסביר את הדבר בזה: אחכה, עד שאהיה חברה. אבל זה מעיק עלי ואני כבר מתחרטת שנהגתי כך. מצד שני, חבל לי שהרבה דברים אהובים עלי – לא אשתמש בהם עוד. אני חשה כעת על עצמי ובשרי את המלחמה הפשוטה הזאת עם היצר האגואיסטי, התוקף את האדם למרות כל האידיאולוגיה, ברגע שעליו להיפרד מדבר אהוב עליו או מורגל עליו, או פחות עוד מזה – כשהוא רק יודע כי שלו הוא…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s