אנו רוצים להקים בית לרוח היהודית ולעם היהודי. הפתרון כה ברור: אנו צריכים מדינה עברית

פורים, 1939 [נאום בחוג לתנ"ך, נמצא בעיזבונה, בשם "מחשבות לביסוס הציונות"]

כל מי שהעלה בהונגריה לפני חמש שנים, או אפילו לפני שנתיים, את האידיאל הציוני – הייתה דעת-הקהל היהודית דנה אותו כבוגד במולדת, או שמה אותו לצחוק, כאילו הוא מטורף או הוזה הזיות, ובשום פנים לא הייתה נכונה להטות לו אוזן קשבת. אך היום, וייתכן שמחמת הפורענויות, מתחילים גם יהודי הונגריה להתענין בבעיות הציונות. על-כל-פנים נדמה להם שהם עושים כזאת בשעה שהם שואלים: מה גודלה של פלשתינה, לכמה אנשים יש בה מקום, והיש מקום גם בשבילם בארץ הנבנית? אבל השאלה הנשאלת פחות מכול היא השאלה: מה מטרת הציונות ומה היסוד לרעיונה? ואני רוצה להתעכב דווקא על שאלה זו, שהיא לדעתי החשובה מכולן. כי מי אשר יבין וירגיש זאת, – היה יהיה ציוני, בלי קשר עם השאלות הנזכרות: כמה אנשים יכולים לעלות לארץ-ישראל; הישתפר או יורע מצבנו כאן; היש סיכויים בארצות אחרות, או אין. על ציונות זו הייתי רוצה לומר מלים מספר, על הציונות שאינה תלויה בזמן ובתנאים, ודווקא משום כך היא עומדת על המשמר תמיד – הציונות האבסולוטית.
אם נרצה בקיצור להגיד את מהותה של הציונות, נוכל אולי לבטאה במשפטו של נחום סוקולוב: "הציונות היא תנועת העם היהודי למען תקומתו". רבים ייאחזו במחשבתם בסתירה הראשונה: אין היהדות עם! – מהו שעושה איפוא ציבור מסוים לעם? – המוצא המשותף, עבר-הווה-עתיד משותפים, חוקים משותפים, שפה ומולדת. בארץ-ישראל הקדומה היו קיימים כל הערכים הללו כאחד. אחר-כך חרבה המולדת המשותפת. לאט לאט נתרפה גם קשר השפה. את ההכרה הלאומית הצילה התורה. היא, הבלתי-נראית, הניתנת להעברה, היא הייתה למגינה החזק מכל. אך אי-אפשר לתאר שבעולם מחוסר-לאומיות של ימי-הביניים, כשהדת עמדה במרכז החיים, תתגבר בין יהודי הגיטאות ההכרה הלאומית במידה כזאת שתוביל להתחדשות חיי האומה, לבנייה מחדש של הבית הישן. רק הברכה החגיגית מלאת הגעגועים – "לשנה הבאה בירושלים" – עדה לכך שעוד לא פסה האמונה בשיבה למולדת. אבל הנה באה המאה ה-19 – המאה הרת-המחשבות על זכויות האדם ותחיית הערכים הלאומיים. כל עם – החל בעמים הגדולים ביותר וגמור בשבט הבלקני האחרון – התחיל לחפש את עצמו ואת זכויותיו. הגיעה שעת ההכרעה: העוד קיים עם יהודי שמסוגל לחיות? התניענו הרוח החדשה? חלק-הארי של היהדות תובע את זכויותיו האנושיות בלבד, מקבל באהבה ובאושר את רצונם הטוב של הגויים, אולם תחת זאת הוא פושט מעליו את המיותר שבו, את ההווי הלאומי שלו. אך הנה יוצאים לדרך 100 נערים נלהבים מרוסיה ופניהם לציון. לא יעברו ימים רבים והרצל יכתוב את "מדינת היהודים" – ואלפים רבים יצטרפו לרעיון הציוני. העם היהודי קיים! – מי שסבור אחרת ידבר בשמו בלבד, אך אל נא יסיח דעתו מאלה שבשבילם היהדות היא יותר מאשר תעודת-לידה בלבד.
הציונות מושתתת על ההכרה שהשאלה היהודית בעולם היא מחלה שנגדה אין ללחום לא במילים ואף לא בטיפול שטחי, אלא יש לרפא אותה מיסודה. היהודים חיים בתנאים בלתי נורמליים, ועל-כן אין הם יכולים לחיות בהתאם לכישרונותיהם, לתכונותיהם האצילות, אינם יכולים ליצור את הערכים האנושיים הנצחיים שבעצם נועדו להם. לא נכון הוא שבגלותנו נעשינו מורים לגויים. הפכנו רק למחקיהם, עבדיהם, "שעיר לעזאזל" לשגיאותיהם – איבדנו את עצמיותנו ואת התנאים הפשוטים ביותר של החיים. כמה רעיונות גדולים, כמה אידיאלים יהודיים, נידונו לגניזה בתחומי חומות-הגיטו הנראות של החיים היהודיים בימי-הביניים ובתחומי החומות הבלתי-נראות של היהדות החדשה. אם נשווה את יצירותיהם של חצי מליון היהודים, החיים כיום בארץ-ישראל, ליצירותיהם – בכל התחומים – של יהודי הונגריה, המונים אותו המספר, אולי נחדל להאמין שרק בגולה נוכל לטפח ערכים. הגלות, אם כן, אינה יכולה להיות מטרה.
מאין תבוא איפה התשועה לעם היהודי? – לא נדבות אנו מבקשים, אלא את זכותנו המגיעה לנו, חירות אשר נשיגנה במו ידינו. חובותינו כבני-אדם וכעם דורשות זאת. אנו רוצים להקים בית לרוח היהודית ולעם היהודי. הפתרון כה ברור: אנו צריכים מדינה עברית. המדינה העברית היא צורך עולמי ועל כן קום תקום – אומר הרצל. היהודים הרוצים בה יקימו אותה לעצמם, והם יהיו ראויים לה. הוויתור על הציונות הוא ויתור על מסורת, על מצפון ועל צדק – ויתור על חיים אנושיים. אף לא על אחד מהם רשאים אנו לוותר, אף לו הייתה אמת בדאגה המגוחכת, כי הציונות מזינה את האנטישמיות. האנטישמיות אינה תוצאה של הציונות, אלא של הגלות, של פיזורנו. אוי לפרט או לעם המשתדל למצוא חן בעיני אויביו במקום ללכת בדרכו הוא.
על הציונות לא יכולנו לוותר, אפילו הייתה מחזקת את האנטישמיות. ולא ייפלא שהציונות מותקפת פחות מכל בנקודה זו. ולא עוד אלא שהתקווה היחידה שהאנטישמיות תיפסק או תיעצר תלויה בזה שהציונות תתגשם והעם היהודי יוכל לחיות את חייו ככל העמים. רק הציונות בהתגשמותה יכולה לתת ליהודים החיים בגולה אפשרות לבטא את אהבתם למולדתם, כי זיקתם אליה תהיה תלויה אז ברצונם, בבחירתם החופשית, ולא אנוסה וכפויה עליהם.
כשמדברים על מולדת חדשה לעם, בוחרת דעת-הקהל הציונית, כולה כאחד, בארץ-ישראל. בזה היא מעידה שמטרתה לא רק למצוא בית בשביל היהודי הנרדף באיזו פינה שהיא על-פני כדור הארץ, אלא רוצה היא במולדת – בארץ שיש אליה קשר היסטורי. אין כוונתי לדבר הפעם על העבודה שנעשתה בארץ-ישראל במשך עשרות-שנים מועטות. זה נוגע כבר להגשמה ולא לרעיון. אבל בכל-זאת חובה היא לציין שהמציאות אישרה ואימתה את הרעיון. היא העידה על רצון-החיים היהודי, על אהבת העבודה, על כישרון ליצירת מדינה והוכיחה, כי בשם ארץ-ישראל טמון כוח-קסם כזה, המסוגל לאחד את היהודים בכל תפוצותיהם. פיסת-אדמה צרה זו על שפת הים התיכון, שהיהדות הרגישה אותה אחרי אלפיים שנה כְּשֶׁלה, הספיקה להצמיח תרבות יהודית, חיים יהודיים חדשים הקשורים קשר אורגני בחיים העתיקים. ואף בצורתה המבותרת הנוכחית היא יכולה, בים הייאוש של העם היהודי, להוות אי שעליו יוקם מגדל-אור שיגיה את מחשכינו באור הערכים האנושיים הנצחיים שלנו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s