אין ללכת אחרי רעיון כתוב בעיניים עצומות ולשכוח בינתיים שהרעיון הוא למען האדם, למען כל פרט, ושתפקיד עיקרי של הקיבוץ הוא לתת סיפוק לחיי חבריו

7.10.1941, קריית חיים

הייתי כשבועיים אצל אילונקה, ומחר אגש לשדות-ים, לקיבוץ. קצת מוזר הדבר לגשת לקיבוץ לגמרי זר וקשה לי להסביר אפילו לעצמי מדוע דווקא שדות-ים. כמובן, לעת-עתה אלך לתקופת ניסיון, אבל מה הן הסיבות שפניתי בראשונה למקום הזה? – חיפשתי קיבוץ צעיר של נוער עובד, בגילי בערך, העומד עוד בהתחלת דרכו, ער במובן התנועתי והחברתי. כל זה נמצא בשדות-ים, לפי מה ששמעתי. ונוסף לכך מושכת אותי תוכנית ההתיישבות בקיסריה. הקושי הוא בחברה הזרה לי, לא רק בחבריה אישית, אלא גם בהרכבהּ הכללי. כך על כל פנים נדמה לי. אינני רוצה לחרוץ דין מראש. אראה בעוד זמן-מה. אבל מילה גלויה לחלוטין חייבת אני להגיד לעצמי בתחילת הדרך. אינני מרגישה כאילו לכל ימי חיי הייתי נכנסת לקיבוץ. אני רואה צידוק לחיי הקיבוץ, ועד כמה שהכרתי אותם, אני אוהבת אותם ורוצה בהם. ובכל-זאת יש לי הרגשה כאילו שלב ראשון הם בדרך ארוכה יותר. כעת אני, כמובן, מלאת-מתיחות לקראת השבועות הבאים, ואני רוצה להגיד לעצמי משהו לדרך, דבר שאחזור עליו ברגעים קשים, ושאזכור כי אמרתי וחשבתי אותו לפני כניסתי: חשוב לדעת שהיסוד הרעיוני של הקיבוץ – חברה סוציאליסטית בונה בארץ – נכון הוא, ובמציאות יש לחפש את הדרכים להגשימו למרות כל הקשיים. הרעיונות יפים על הנייר ובספר, אבל קשה לקיים אותם בחיים. אבל אין ללכת אחרי רעיון כתוב בעיניים עצומות ולשכוח בינתיים שהרעיון הוא למען האדם, למען כל פרט, ושתפקיד עיקרי של הקיבוץ הוא לתת סיפוק לחיי חבריו. כי אין איש יכול להתקיים זמן ממושך בתור אמצעי למטרה; הוא ירגיש סיפוק רק אם הוא עצמו יצעד לקראת המטרה. ואם אפילו נעמיד סיסמה סוציאליסטית על פיסגה גבוהה לפנינו, אל נשכח שאם החבר לא ירגיש בעלייתו אוויר צח סביבו, אופק רחב ונשימה יותר חופשית, אלא רק טרדות, עמל, עייפות של הליכה – לשווא דרכנו. כי מה בצע אם יגיעו אמנם אנשים להר, אבל לא יוכלו ליהנות מכך היופי אשר סביבם, כי שבורים יהיו בגוף וברוח. ועוד דבר: לעולם לא אגיד: התאכזבתי מהקיבוץ. אין לי ממה להתאכזב, חוץ מעצמי. אם לא אוכל לעמוד בחיים האלה, בי האשמה, בטבעי. רק מדבר אחד אני יראה: שמא תחסר לי הבדידות. לו ידעתי שאוכל להשיג פעם פינה שקטה לעצמי, לא הייתי מפחדת כלל. אבל אראה. למה לנחש, למה לנבא?
אני קוראת כעת את "תולדות הציונות" לאדולף ביהם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s