הציונות, הסוציאליזם – הם באינסטינקט שלי, עוד לפני שהגיעו להכרה. ההכרה רק חיזקה אותם, אבל היסוד היה בהרגשה

19.9.1943

לפני ארבע שנים הגעתי לארץ. בית עולים. חיפה. הכול חדש. הכול יפה. הכול עתיד. רק דמות אחת מושכת לעבר – דמות אמא בתחנת הרכבת. ארבע שנים. לא האמנתי בשום אופן שהתהום המפרידה בינינו תהיה כל-כך רחבה. לו ידעתי… ואולי ידעתי, ולא העזתי להודות בה.

אין טעם בהרבה סיכומים. אני יושבת כרגע בבית רוטנברג, בהיכל מפואר, חודש ימים בסמינר של הנוער העובד. לפני זה קורס אחר [קורס לשליחים של הקיבוץ המאוחד], ואחרי זה – איני יודעת בדיוק. המרוצה אני? קשה לענות. שנתיים חייתי בנהלל בלי הווה, לקראת… לקראת הגשמה, לקראת חקלאות, והתוכן האישי היחיד היה הידידות עם מרים. ואחרי זה קרוב לשנתיים בשדות-ים קיסריה. הרבה התלבטות והרבה סיפוק, אבל כל הזמן בדידות איומה. לא חבר ולא חברה. וכעת עם התפקיד החדש: שוב התכוננות לקראת דבר קשה ואחראי ושוב הרגשת ארעיות יחד עם רצון חזק ומתיחות. והדבר הקבוע – בדידות. כעת ברור לי כבר למדי, שאין זה תלוי בתנאים החיצוניים. אמנם נכון ואמת שגם בנהלל וגם בשדות-ים החברה לא התאימה לי ביותר, אבל יש גם זרוּת וחוסר חברתיות בי, שמרחיקים אותי מאנשים. וקשה הדבר במיוחד כלפי בחורים. אם אני מנסה לסכם את היחסים שהיו ביני ובין חברים עד היום, הרי חוץ מידידות שטחית מאוד לא היה כלום. יש שנדמה לי שאני אוהבת או יכולתי לאהוב את מישהו. אבל… יש הרבה "אבל"ים אובייקטיביים בדרך ואין לי די עוז להתגבר עליהם…

ובינתיים יש חברים האוהבים אותי, ובמיוחד אני חושבת על משה, שהיה איתי בקורס. בחור טוב, בעל השכלה, הכרה, שבאמת רק טובות אוכל להגיד עליו, ובכל-זאת לא אוכל לאהוב אותו. הצרה הישנה של היינה, "ומי אשר יקרנו כזאת – לבו בקרבו ישבר" [מתוך "אינטרמצו לירי" להיינה]. מילא, אצלי רחוק הלב מהישבר, אבל יש דבר שמדהים אותי. אני בת 22 ואיני יודעת לשמוח. איני זוכרת מתי שמחתי באמת לקראת דבר, מתי חיכיתי מאוד לדבר, מתי הרגשתי אושר לרגעים מספר. יש בי איזו אדישות כלפי הכל, ומסווה שקט חיצוני על הפנים. אני רוצה לפעמים להקשיב לעצמי: מה זה? האם כך יעברו החיים? – ושוב אין זה דבר חיצוני. הדבר בתוכי. אין לי תלונה לחיים. אני מרוצה, אינני מתארת לי מצב שיהיה מספק אותי יותר. להיפך. והתפקיד שלפני מושך אותי מאוד. אבל אני שוכחת לצחוק, לצחוק ממש, מקרב לב, כמו שידעתי לצחוק עם ג'ורי תוך כדי היאבקות על הספה, עד שהתגלגלנו יחד על הרצפה מתוך צחוק ושמחה, על לא-כלום, על החיים עצמם. האם באמת הקושי והבדידות גרמו לכך, או שזה עוד מטען מאז, כשעמדתי על קבר אבא, ואני בת 7-8, והתחלתי לכתוב שירים, על הקושי שבחיים? אני מרגישה שאני סתם מפטפטת. אבל גם זה נחוץ, ולו גם עם עצמי.

[…]

אני מתגעגעת לעבודה שתיתן לי סיפוק. זה ארבע שנים שאני עובדת בעבודות שונות מתוך הכרה והסברה לעצמי, שכל זה נחוץ, אבל מבלי שיהיה לי סיפוק של ממש. רציתי בעצם להיות מורה.

לו הייתי צריכה היום להחליט: לעלות לארץ? – הייתי עולה. ללכת לנהלל? – לא לנהלל, אבל למשק אחר כן. קיבוץ? – כן. לשדות-ים? – אולי לא. החברה צעירה מדי בשבילי. לא רציתי להכיר בזה תחילה. וכעת הרבה דברים אחרים מקשרים אותי אליה. או אולי הקשרים האלה הם מדומים? קשה להעריך. לגיוס כעת? – כמובן. אם כן, הייתי עושה כמעט הכל מחדש. כי לא הייתה מקריות בהשתלשלות הדברים בחיי. הכל היה הכרח פנימי ובשעתו עמד למעלה מוויכוח, ללא כל אפשרות אחרת. בכל דרך אחרת הייתי אומללה. לא, זה מופרז, אבל לא הייתי שלמה עם עצמי. הציונות, הסוציאליזם – הם באינסטינקט שלי, עוד לפני שהגיעו להכרה. ההכרה רק חיזקה אותם, אבל היסוד היה בהרגשה. טרם הכרתי שם וביטוי לדברים, כבר נאחזתי בהם. וכיום, כשאני קוראת יותר בשטחים אלה, מתברר לי יותר ויותר הגיונם הפנימי והטבעיות שהייתה בגישתי: מעט אידיאולוגיה, אבל כולה מחייבת באופן אישי. ארבע שנים. בניסיון-חיים הן היו עשירות. למדתי בהן הרבה. ובמצב-רוחי – נדמה לי, זוהי אותה עצבות שלא עברתי אותה בגיל 16, וכעת נזכרתי בה. בכל אופן אני רוצה לקוות שלא יותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s