קבענו בינינו את המפתח המוסכם לכתב הסתרים: הקיבוץ המאוחד שדות ים קיסריה

ראובן דפני:

ועוד חוויה אזכור, חוויה יהודית. ערב אחד נזדמַנו לכפר במחיצתה של פרטיזנית אחת. בהופיעה על סף חדרנו נדהמתי – היכרתיה! בימי הילדות הרחוקים נתרועענו ושיחקנו יחדיו; דרי רחוב אחד היינו בעיר-הבירה. שנות-האימה הטביעו עליה את חותמן ולובן הזיקנה מבצבץ משערות ראשה, והיא עודנה צעירה בגילה. תוך-כדי שיחה בינינו נפתחו הלבבות ונתגלה הסוד: שכולנו יהודים אנו. הלבבות פעמו בחווית-התגלוּת ומשהו קדוש ירד וצנח על הערב. היא גוללה בפנינו דף-ייסורים שותת-דם של יהודים בגולה, ואנו, שתחילה חשבתנו לקצינים בני עם ניכר, הבאנו לה את בשורת הארץ הנבנית. חנה הייתה מזועזעת בחווית פגישה זו. לאחר יום-יומיים מסרה לי למשמרת את שירה בן-ארבע השורות, שפרפורי נפש נשרפת בלהבה קדושה נגנזו בה, הלא הן השורות המתחילות במילים:

"אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות…"

— וסוף סוף הגיע היום שחנה כה ציפתה לו – יום ההעברה. לאחר הליכה של ארבע שעות רצופות נקלענו לכפר שבקירבת הגבול. […]

וחנה, מצב רוחה טוב עליה. התלוצצה עם כולם, בפרט חמדה לה לצון עם הקצין ה"גוי" במשלחת, שנוח היה לה עכשיו לפרוע לו חובות וללגלג עליו בדברי שחוק, שרצינות עמוקה הייתה אצורה בתוכם.

הקדמנו ואכלנו את ארוחת הערב, ומיד לאחריה ביקשתני חנה לצאת עמה אל החצר, כדי שנוכל בשקט ובאין מפריע לקבוע בינינו את הדברים הדרושים לפעולה ולקשר בעתיד. התהלכנו בגינת עצי-הפרי הסמוכה לבית ושם חזרנו ושָׁנינו עוד פעם את כל האפשרויות של מסירת ידיעות, פגישות, כתבי סתרים וכו'. קבענו בינינו את המפתח המוסכם לכתב הסתרים: הקיבוץ המאוחד שדות ים קיסריה. […]

ב-7 בערב סר לחדרנו ראש קבוצת הפרטיזנים, אשר הוטל עליו ללוות את חנה וחבריה עד לגבול, והוא הודיע לנו שבעוד רבע שעה יוצאים לדרך. עליזות מיוחדת במינה תקפה את חנה באותו רבע-שעה אחרון וכולה הייתה שופעת רעננות, הרגשת חופש וביטחון. היא הרבתה להתלוצץ, סיפרה כל מיני מקרים מגוכחים, שאירעו לנו בארץ זו, ועל הכל – איזה שקט מרגיע נאצל מכל ישותה. רגע נדמה שהיא יוצאת למסע-הילולה גדול, כאילו אושר שרבות בשנים כמהה אליו פקד אותה פתאום. דלה שפתי מהביע את אותם הרגעים, האחרונים, של חנה ביוגוסלביה. כמעיין מפכה הייתה בחדוותה, בגילוי לבה, במשובתה. והיא רקמה חלומות עתיד, ליום שבו נחזור וניפגש כולנו בארץ-ישראל. "כשנחזור כולנו לארץ, אוטובוס גדול ניקח, אוטובוס של 'אגד' וטיול גדול נערוך על-פני הארץ, ובראש ובראשונה נבקר את כל הישובים ששיתפו חברים משלהם בשליחות זו. וערבי-מסיבות נסדר שם ביישובים, ובהם נגולל ונספר את כל הקורות אותנו ואת כל ה"בלופים" שלנו, ונוסף לכך נבקר את הארץ כולה, מדן ועד באר-שבע. חודש ימים נטייל כך, הלא?"

יצאנו מן הבית ללוותה כברת-דרך, אבל פסענו תחילה לא אל עבר הגבול, כי אם בכיוון הפוך. איש מאנשי הכפר לא צריך היה לדעת לאן אנו הולכים, וכל כן הועדנו כביכול את פנינו אל תוך הארץ פנימה. רק בקצה הכפר נפרדנו פרידה אחרונה, נרגשת. חנה לחצה את ידי שלי, הודתה על הימים והחוויות המשותפים, ובמילים "להתראות בקרוב בארץ האויב" ניתקה מאיתנו והלכה. עמדתי על עומדי וליוויתי בעיניי את הנערה הישראלית הצועדת בביטחה שבלב לקראת הגורל הסמוי. ובטרם נטה הכביש והוציאה מחוג ראייתנו, נתעכבה, פנתה לעברנו, והניעה את ידה לשלום.

ובזיכרוני צף ועלה הרגע לחגנו שנינו באווירון בשמי הארץ הזאת, ברגע המתוח ההוא, כשעמדתי לקפוץ וחנה אחריי והיא מנפנפת בידה ונותנת באגודלה את הסימן האהוב עליה, ובה בשעה קורנים פניה בבת-צחוק לבבית, מעודדת.

ולא ידעתי שלא אוסיף לראותה עד עולם…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s