ללא התמונה החיה, כשהמילים נשארות על גבי הנייר – עלול כל זה להראות מליצי מאוד

30.10.1940

[לבת-דוד, אווה שוש]

בימים אלה חגגתי את יום-השנה הראשון לעלייתי ארצה. אט-אט, מבלי משים, הפכה מיפרעת-האהבה לאהבה יציבה, אמיתית, ואני מרגישה את עצמי בארץ הזאת כבביתי אני. אהבתי את הנוף, הבריות, צורת החיים, השפה וחיי הכפר. כעת התחוור לי שבעצם לא הייתי בת כרך בבית. בבּוּדה חייתי כאילו נמצאתי בכפר, ועל כן גם לא נכספתי לחיי עיר.

קשה לומר מה אהבתי כאן. בנוף – את הרבגוניות האינסופית. מין צמחיה, מיבנה הרים, צורות וצבעים שלא תמצא בשום ארץ. לא על הנוף בלבד חל הדבר. האוויר הוא צח והנך צופה למרחקים. בירושלים הנך משקיפה על ים המלח, מעל כל פיסגה מתגלה לפנייך נוף נהדר. והאנשים? – על יושבי הערים לא אכתוב לך, כי אינני מכירה אותם, ומלבד זאת יש לי הרושם שאינם נבדלים מיושבי ערים במקומות אחרים. אעמוד על חברי המושב והקיבוץ. פשטות מוחלטת בחיצוניות, בצורות המגע. אין מרבים ב"בקשה" ו"תודה", נאמר העדר נימוסיות, ולעומת זאת הרבה לבביות. האמת היא שהם אינם מרגישים שאכן זוהי לבביות, כי בעיניהם טבעי הדבר שאם הגעת לקיבוץ, תסעדי על שולחנם, אפילו אם אין מכירים אותך; תפני למישהו, יראה ויסביר לך את הכול, וכו'. כמובן, אין הלבביות הזו נמצאת בכל מקום ואצל כל איש. אל תתארי לעצמך חברה אידיאלית, שכולה אנשים נהדרים. ואילו אני, מתוך ניסיוני האישי, מצאתי כל-כך הרבה לבביות מצד אנשים, כמעט או בכלל לא-מוכרים לי, ועל כן אני באה להכללה מסויימת. אין זו הסגולה היחידה. והצעירים – יש לומר שהם בריאים בגופם ובמחשבתם. קשה לציין קווים כלליים באלה, משום שחוששת אני שמא ייראו הדברים כאילו הם מכוונים לתעמולה בגולה על הדור החדש. בשעה שאני מתארת אותם, ניצבות לנגד עיניי חברותיי לכיתה, נערות עליזות, מסודרות ונבונות, או שאני שומעת את נערי הקיבוצים והמושבים שרים בשעת נסיעתם לטיול, צפופים באוטובוס, או רוקדים, ואני רואה אותם בשעת הרצאה או הצגה. ומהסתכלותי זו אני לומדת: הם נראים לי בריאים בגוף ובנפש. ללא התמונה החיה, כשהמילים נשארות על גבי הנייר – עלול כל זה להראות מליצי מאוד. חוג התעניינותם שונה בהרבה משלנו. הדוגמא הבולטת לכך הוא ערב שבת. בזמן זה יש בדרך כלל קונצרט ברדיו, אבל הם, בני המושב, רוקדים ושרים בליווי מפוחית בגן. בחדר-הרדיו נותרו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הנערות שבאו מחו"ל. בגן נמצאות ה"צברות". גם אנחנו מצטרפות אחרי כן למחול, לשירה. רק לעיתים רחוקות הן מקשיבות לקונצרט. אמנם יש להן חוש למוזיקה, רבות מהן שרות יפה ואף אוהבות לשיר. תכנית מקובלת בלילות הקיץ היא לשבת בצוותא ולשיר. יש שירים עבריים יפים מאוד ומי שיודע שיר חדש הריהו גיבור היום. הם נהנים פחות מהמוזיקה הקרויה "רצינית". דבר זה חל בעיקר על ילדי המושבים. בקיבוץ ניתנת לרוב השכלה מוזיקלית יותר יסודית, ומכל שכן בעיר. כמובן רבה ההתעניינות בתיאטרון, בקולנוע. בהצגות "הבימה" האולם מלא. בקולנוע מוצא עניין בייחוד הנוער, הזקנים פחות. אמצעי ההשכלה הנפוץ ביותר הנו, כמובן, הספר. מרבים לקרוא, וכמובן עברית, ועל כן יכולים להכיר מהספרות העולמית רק מה שתורגם לעברית. אין בהם נטייה מיוחדת להתפלספות, את הוויכוחים האידיאולוגיים הם משאירים לנו. ובעל-זאת, אם באת להתווכח אתם, יש עניין בשמיעת דעתם. יש להם עמדה משלהם. ההבדלה "אנחנו" ו"הם" היא טכנית בלבד, לשם הארת השוני. במציאות אנו מתקשרים ללא קשיים; רוב החדרים מעורבים ויחס של ידידות שורר בינינו. בקיבוצים רבים עלה יפה מיזוג קבוצה ארצישראלית וקבוצה מחוץ-לארץ – הוכחה שקיים שוני, אך אין ניגוד.

אני אוהבת את הדמוקרטיה המתגלית, מחוץ לבית-הספר, בכל דבר. ההגדרה דמוקרטיה ביחס לחיי קיבוץ ומושב אינה נכונה למעשה, כי אפשר לדבר על דמוקרטיה [רק] במקום בו נפגשים מעמדות שונים. במושב אין דרגה יותר גבוהה מדרגת "חבר"… אלה החיים עוד כאן, מורים, רופאים וכיוצא בהם, אף הם חברים, או נחשבים לאותו סוג. טבעי הדבר שבקיבוץ אין כל הבדל בין החברים, משום שאין במה שייבדלו. כולם חיים באותם התנאים; ההבדל היחיד הוא במקום העבודה, אשר מצד אחד משתנה, [אך] מצד שני אינו קובע את מקומו של האדם [בחברה]. גם במסגרת הקיבוץ מתהווה הנהלה, אך פירושה אחריות יתר והשפעת יתר, ואין נובע ממנה כל יתרון אישי. הניגודים בעיר חזקים יותר והמגע בין המעמדות השונים רפה יותר. החלוקה לשכבות מיוסדת בעיקר על המצב הכלכלי, כי למעשה לא קיימים הבדלים אחרים בין הפועל ובעל ההון. הרמה התרבותית לעיתים קרובות דומה.

העלאת ההשכלה מהווה כאן בעיה קשה מאוד. התיאור בגולה ש"בנרות" יש לחפש כאן אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, הוא לדאבוננו בבחינת סיפור. אין הממשלה נושאת בעול החינוך, אמצעינו הכספיים מצומצמים, ועל כן בית-הספר הוא אחת הבעיות הקשות ביותר של החברה. רמתם של בתי הספר הקיימים אינה כפי שהיינו מתארים לעצמנו. מצויים, כמובן, גם בתי-ספר בעלי רמה גבוהה, בתי-ספר תיכוניים בערים ובתי-ספר מחוזיים בכפרים, שהגיעו להישגים רציניים – וביניהם, בהקבלה לבית-ספר תיכוני, טיפוס חשוב של בית-ספר לגילאי 10-18; לימוד עיוני שקשור בעבודה חקלאית, בחלוקה שווה ביניהם בכיתות הגבוהות. קשה היא מלאכת המורים בבתי-הספר. בהרבה מוסדות בטלו הציונים, ואם יש, הרי אין מייחסים להם חשיבות; יראת כבוד – במידה זעומה או חסרה לגמרי; אין הילדים מפחדים משום דבר ומשום איש והאמצעי היחיד, בו יכול המורה להשפיע על הילדים: אישיותו. יש אומרים ביחס לילדי הארץ שהחופש הפך להפקרות, הביטחון העצמי לשחצנות, וגילוי-הלב לחוצפה. אינני רואה שחורות עד כדי כך, ונראה לי שההערכה הזאת מפריזה ואף שטחית…

בשפה התקדמתי יפה והיא גורמת לי שמחה רבה. התחלתי להכיר את השירה העברית: אני קוראת את שירי רחל, טשרניחובסקי, שמעונוביץ, ביאליק, שניאור. לא שיערתי שהספרות העברית היא כה עשירה. היצירה הנעלה ביותר הוא התנ"ך, שעד כה לא הכרתיו כלל, ואני קוראת בו בעניין רב. יש, כנראה, טעם אחר בקריאתו במקור, ובייחוד כשלהכל יש לך יחס חי: שמות מקומות ואנשים מצויים בשימוש היומיומי ועל כן אינך מרגישה במרחק-הזמנים הגדול.

כזה הוא הצד היפה, המזהיר של המטבע. נקל לשער שיש בודאי עתים, שלא כל-כך יפה וקל. אבל צד זה הוא בבחינת "5 דקות" והעבודה מעבירה בקלות את האדם על-פני הקשיים. אמא בוודאי סיפרה לך מה רב התענוג שהעבודה בשדה גורמת לי. ובכל זאת אני עומדת או רוצה לעמוד על כך, לקשור את עבודתי לילדים. הנה לוח ההתעניינות שלי: מעניינים אותי הצמחים, בעלי-החיים עוד יותר, והאנשים יותר מכולם. נראה לי שתכניתי אינה רחוקה מהמציאות, כי בנוסף לבתי-הספר שהזכרתי לעיל, יש הרבה מוסדות, בהם ניתנת הכשרה חקלאית לילדים או לנערים ונערות.

עתה נוכחתי שאם התחלתי לכתוב, יש רבות לכתוב ולהיום – די בזאת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s