לא רצון להרפתקאות, לא רדיפת בצע, לא גורם נפסד, קלוקל הביאָה הלום. כי רעיון וחובה, טוהר מצפּוּן וחובה מוסרית ציוו עליה ללכת.

יואל פלגי:

הוא עמד לפני תאה והאזין למתרחש בפנים והוא מסר את העדוּת על עמידתה המוּפלאה של חנה ברגעיה האחרונים:

– ב 7 לנובמבר בבוקר השכם הוּבאה חנה סנש לכלא בו היינו כלואים גם אנו. היא הוּכנסה לתא מס' 13 המיוּעד לתחנה האחרונה בחיי האסיר, בטרם יוּצא להורג. רק מתי מספר יצאו מן התא הזה חיים. רק מעטים זכו בו לחנינה במשטר ההונגרי הנפסד. שעה לאחר בואה נכנס לתאה הקצין-הקטיגור ואמר לה:

 – חנה סנש, הנך נידונה למות. האם ברצונך לבקש חנינה?

 – נידונה למות? לא, אני רוצה לערער. קראו לי את עורך-הדין שלי.

 – את אינך יכולה לערער. את יכולה לבקש חנינה.

 – אני הועמדתי לפני בית-משפט מדרגה שניה, אני יודעת כי זכותי לערער על פסק-הדין.

 – אין ערעור! עוד פעם אשאלך: הרוצה את לבקש חנינה או לא?

 – חנינה, מכם לא, לא אתחנן לפני תליינים-מרצחים. מידכם חסד לא אבקש.

 – אם כן הכּוֹני למות! מותר לך לכתוב מכתבי פרידה. מהרי, כי בעוד שעה נוציא את פסק דינך לפועל.

חנה נשארה לבד בתאָה. שעה ארוכה ישבה בלי נוע והצמידה מבטה לנקודה אחת בקיר. מה ראתה שם, מה ראתה לפניה – לא נדע לעולם. אולי את פני אמא. אולי תמונות ילדותה עברו לפניה בסך. מחזות חייה, נוף החול והים, מקומות ואנשים שהיו כה חביבים עליה. ודאי ובודאי סיכמה לעצמה את 23 שנות חייה וביקשה לעצמה תשובה, האם עכשיו, בסיכום הסופי – היוצאת היא זכּאית או חייבת בדין העליון של המצפון?

ביקשה ניר ועט. שני מכתבים כתבה. אחד לאֵם. איננו יודעים מה כתבה לה. איש לא גילה והמכתב לא נמסר לתעודתו. משער אני שעל סף המות הסבירה לאם על מה ולמה הלכה בדרך זו. היא רצתה את סליחתה – ותדע נא כי רק בדרך אחת תזכה לה: אם האֵם תבין, כי מצפונה ואורח-חייה הכריחוּה לעשות את הצעד הזה. כי לא רצון להרפתקאות, לא רדיפת בצע, לא גורם נפסד, קלוקל הביאָה הלום. כי רעיון וחובה, טוהר מצפּוּן וחובה מוסרית ציוו עליה ללכת. והיא מקבלת את דינה באהבה. כי הוא שייך לדרך חייה, ומותה ישרת את מטרותיה, כשם שרצתה לשרת בחייה.

ולנו כתבה מכתב, לפרץ[1] ולי. והמכתב היה בודאי מוּפנה לכולנו, לכל התנועה החלוצית, תנועת המגשימים והלוחמים. אף המכתב הזה לא נמסר לתעודתו ונעלם עם כל התיקים שהיו שייכים לעניינה. אך הקטיגור גילה משהו מתוכנו. הוא אמר אחר מותה: חנה סנש עמדה במריה עד יומה האחרון. על סף מותה גילתה כי כוונות זדון הדריכו את צעדיה. היא כתבה לחבריה: "המשיכו את הדרך. אל לכם להירתע. המשיכו את המלחמה עד הסוף, עד בוא יום הדרור, יום הנצחון לעמנו."

זו היתה דרישת השלום האחרונה שקיבלתי ממנה והנני מוסר אותה לכם, כי לכולנו היא שלוחה.


[1] פרץ גולדשטיין, חבר קיבוץ מעגן, מהצנחנים שהתנדבו לשליחות לאירופה. נתפש בהונגריה ונרצח בגרמניה ב 1.3.1945

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s