את יודעת, אני שמחה, שאין אני מבלה כאן את הזמן ללא-תועלת. עשיתי פה הרבה נפשות לציונות.

קטרינה סנש, אמה של חנה [בעקבות מעצרה של חנה, וכאמצעי להפעלת לחץ, נכלאה גם היא באותו הכלא]:

יום השבעה-עשר ביולי, יום הולדתה של אניקו[1], הולך ומתקרב. אני נמלכת בנפשי, איזו מתנה אוכל לשלוח לה. את חבילתי השנייה כבר חלקתי עמה. אך מתוך זהירות לא נגעתי בצנצנת ריבת-התפוזים. חששתי שמא לא תימצא לי מתנה אחרת בשבילה. משרואות חברותיי לתא שאני מכינה בהקפדה את צנצנת הריבה השמורה איתי, ונודע להן לשם מה – מצרפת אחת מהן ממחטה קטנה, השנייה כפפת רחיצה, השלישית פיסת סבון אל חבילת השי. אוצרות יקרים הם אלה בבית-האסורים. אחת המפקחות ניאותה לבקשתי ומעבירה את המתנה לאניקו. אחת העובדות קוראת לי עוד באותו יום אל הדלת ותוחבת פתק לכפי. שורות-תודה חמות אחדות. הסבתי לה אושר במנחתי – כותבת היא – ולא רק משום שהריבה היא מצויינת, אלא בעיקר משום שהריבה היא של תפוזים, ואלה מחזקים בה את געגועיה לארץ-ישראל. וכשעושה היא את מאזן-חייה קובעת היא שבהשקיפה לאחור על-פני עשרים ושלוש שנות חייה, היא מוצאת שימי נעוריה היו יפים ועשירי-צבעים, ושהחיים נתנו לה הרבה מאוד.

חשבונה הסופי עם החיים פולח כחץ את לבבי.

אני רואה שתוך כדי טיול משתלבים שני ילדים בזרועותיה, אחד בימינה ואחת בשמאלה. נודע לי, שילדיהם של פליטי פולין הם, (ילד וילדה), הנודדים זה שנים ממחנה למחנה ומכלא לכלא יחד עם אמם. מיד הרגישו בה את ידידת-הילדים ואינם מרפים ממנה. לפעמים היא גם משחקת אתם במחבואים ושומרי-הכלא מעלימים עין "ברוב חסדם". למען הילדים התחיל "לייצר" בובות-נייר באמצעים פרימיטיביים ביותר, מניירות שונים במשיחות ועפרונות צבעוניים. יום אחד מעבירים אותה (איני יודעת מאיזו סיבה) לתא המשותף, שבו נמצאים הילדים. מיד מתחילה היא ללמד אותם קרוא וכתוב, משחקת אתם ומספר להם מעשיות. אך גם במבוגרים היא מטפלת מעסיקה אותם ומבדרתם. אחר-כך מוחזרת היא לתאה ותעשיית הבובות עושה חיל, וגם חילוף ה"מכתבים" בחלון.[2]

שלוש נשים שוואביות ממונות למפקחות על האסירות. הן מחליפות זו את זו במחזורים בני שמונה שעות. המחרידה ביותר שבהן היא מאריאטה האכזרית, הנטולה כל רגש אנושי. כשהיא התורנית, מוותרות הרבה אסירות אפילו על זכותן הנכספת ביותר – על טיול עשר הדקות. היא עומדת באמצע החצר, בידה מגלב-כלבים, ומפקחת כמאלפת חיות בקרקס בצליפת המגלב: "מהר! – לאט! – חיש! עוד יותר!" – וגם מריצה אותן במעגל סביב.

בהזדמנות אחת של טיול מעורב מספרת לי אניקו דבר, שבשום אופן אינו עולה בקנה אחד עם הסאדיזם החולני של חיית-טרף זו:

באחת משעות הבוקר, תוך "התכתבותה" איתי בחלון, לא שמעה אניקו את קול הצעדים מבחוץ. מאריאטה, שהבחינה בזאת מבעד לחור הריגול, נכנסת בלהט סאדיסטי, בחימה בוערת, ועיניה יוצאות מחוריהן, לראות את אניקו עומדת על "הסולם" (מיטה, שולחן וכיסא, זה על גב זה). היא פולטת צריחה מחרישת אוזניים, איך אניקו מעיזה לאותת דרך החלון?! ושתיכף ומיד תגיד לה, עם מי היא מתקשרת. ועל כך עונה לה אניקו מלמעלה, וגם היא בקול נמרץ ביותר, שאתה אמהּ רוצה היא לראות בדרך זו, מאחר שלא ראתה אותה זה חמש שנים!

ומאריאטה שותקת, מניחה לה ויוצאת. מאותו יום ואילך, כשהיא בשירות, מכניסה היא לה את הכיסא עם קערת הרחצה עליו, ומשאירה אותו אחר-כך במתכוון.

אותה מאריאטה עצמה, כשהיא שומעת מפי האסירות העובדות בחוץ, שהקצינה האנגלית (אניקו) אינה מקבלת שום חבילה מאיש, מצרפת מן המזון הגנוב חבילה עשירה ומצווה להכניס אותה אל אניקו.

גם את החומרים לעשיית הבובות – נייר, חוטים, עיפרון – מספקות לה המפקחות הגרמניות.

פעם קיבלתי גם אני מבובות-הנייר שלה: שתי בובות. ילד וילדה מטיילים בשדה. מעולם לא שיערתי, שמחוננת היא בידיים חרוצות כל-כך. כל דיירות התא מתפעלות ממעשי ידיה. בחיי הכלא המונוטוניים הכל מעניין. אני מודה לה בשורות ספורות על המתנה: "אף כי חלמתי פעם על כך, שתשמחיני לא בבובות-נייר, אלא בבשר-ודם, הרי לעת עתה עליי להסתפק באלה."

לאט-לאט מקבלות גם שאר חברותיי-לתא בובות, והן שנונות ורבגוניות יותר. גם המפקחות מקבלות אותן בחפץ-לב, ואין צורך לומר – האסירות. בובות בסגנון בידר מאייר, רוקוקו וכן הלאה. כמו כן דמויות-אופרה מכל המינים (כרמן, באטרפלאי, ועוד) ממלאות את תאה. אך לאסירים מבני הנוער שולחת היא חלוצים וחלוצות, על שכמם את, מעדר ומגרפה.

פעם היא אומרת לי: "את יודעת, אני שמחה, שאין אני מבלה כאן את הזמן ללא-תועלת. עשיתי פה הרבה נפשות לציונות."

[…]

תוך כדי טיול אני רוצה לסחוט מאניקו, מהי המשימה שנטלה על עצמה.

"אסור לי לספר, זה סוד צבאי," עונה היא, "אך ימי המלחמה כבר קרבים לקיצם, וכך יוודע לך הכול. אלא שגם לולא האיסור לא הייתי מספרת לך. בשעת החקירה קשה מאוד להבליג, ולא להגיד מה שאדם יודע. מוטב שלא תדעי גם להבא."

– "גם אם לא תגלי לי, יודעת אני שלא מתוך התלהבותך לאנגלים נכנסת לצבא. עניין יהודי בגו."

היא לחצה את ידי ואמרה:

– "השערתך נכונה, אמא."

– "השאלה היא, האם כדאית הקנאות התהומית שלך לסכן את חייך למענה?"

אניקו ענתה בלחש, אך בהחלטיות: "לי כדאי." ואחר-כך הוסיפה: "אך היי שקטה. לא עשיתי שום דבר לרעת הונגריה, להיפך, מה שהיום בגדר פשע כאן, יהיה מחר מיצווה. המאורעות יצדיקו אותי."

פעם שאלתני דרך החלון, אם יש לי חשק ללמוד עברית, שהרי מעולם לא היה לי כל-כך הרבה פנאי לכך. אף-על-פי שדעתי לא הייתה פנויה ללימוד, הסכמתי – כדי לגרום לה נחת-רוח. ומכאן ואילך הגיעו לידי יום-יום השיעורים הערוכים למופת. אלא שבתא הצפוף, ובייחוד במצבי הנפשי אז, לא יכולתי להתמסר לדבר כראוי. כעבור שבועיים הודעתי לה זאת, וכך הפסיקה. אך גם בלי זה היו חייה גדושים פעילות להפליא.

בתחילת אוגוסט חלה שנת העשרים וחמש לנישואיי. במצבי זה אין התאריך מתאים לחגיגה, אך אניקו שמרה על "חתונת הכסף" שלי בחביבות נוגעת עד הלב. קופסה גלילית של אבקת-תינוקות מצופה נייר-כסף, ובתוך חרירי האיבוק שלמעלה תחובים 25 שושנים לבנים עשויים צמר. גבעוליהם הם גבעולי-קש, ששלפה מתוך המזרן. אשליה גמורה של צרור-שושנים גדול בעציץ-כסף, שבתחתיתו מפית-תחרים, גם היא עשויה צמר-נייר, ועליה צעיף ארוך ועל זרועה צרור שושנים פעוט – משלימה את המתנה הנהדרת. (צמר נייר הוא אחד מחפצי-הטואלט הנדירים שאפשר לקנותו בבית האסורים.) ועל הכל – שיר יפה מאוד, שמתוך פחד מפני החיפושים לא שמרתי עליו, כדי שלא יגלו את הקשר בינינו אך אני זוכרת את השיר הקצר, שלאחר מעשה נודעת לו חשיבות סמלית:

הַזִּכְרוֹנוֹת, כְּפִּרְחֵי נִיָר. לֹא יִבְּלוּ לְעוֹלָם.
נִשְּאָרִים הֵם טְרִיִּים;
לְעִתִּים קְרוֹבוֹת יִסְתַּכֵּל בָּהֵם הָאָדָם
וְיִשְׁכַּח שֶׁאֵינָם חַיִּים.

בינתיים עלתה פעילותה של אניקו לשיאה. האיתותים בחלון, שהיו לקבע, מכוונים כבר לא רק אליי. לובשים הם אופי של שירות-ידיעות, חדשות-מלחמה. מהרבה חלונות מתבוננים בהם. העזה זו מדאיגה אותי עד כדי ייאוש ממש. הן זה עלול להחמיר את מצבה. אך אינני מצליחה להשפיע עליה. מתופפת היא בקצה אצבעותיה תחת אפה ואחרי-כן מעבירה את כפה השטוחה במאוזן הנה והנה כשוחטת, והכול מבינים שמתכוונת היא להיטלר.

[…]

ערב אחד שוב הביאו ארבע אסירות אל תוך תאנו, הצפוף גם בלאו-הכי. שתי נשים מהעיר דבראֶצן ושתי נערות מבודפשט – כמעט ילדות. הן ניסו לברוח ובגבול נתפסו, וכבר עמדו לחקירה על הר-השוואבים[3], והם מספרות על מה שעבר עליהן. אחת הנשים שואלת: "מי היא אותה אשה צעירה, המקבלת את פני האסירות ומשיאה להן עצות ותחבולות שונות?" – "זוהי אניקו", עונות בבת-צחוק חברותיי לתא.

נערה אחת מספרת, שבילתה שעות אחדות עם חנה במטה הגסטאפו. פעם שאלה חנה קצין ס"ס: "איזה עונש היית מטיל עליי, אילו היה משפטי נתון בידך?" ענה הקצין: "כל עונש לא הייתי מטיל עלייך. בחורה אמיצת לב כמותך לא פגשתי מאודי."

אכן, היא באמת כבר בת-בית שם על הר השוואבים. – כששאלתיה פעם לעניין זה, ענתה: "עובדה היא, שלגביי אין הגרמנים משתמשים באמצעים דראסטיים בחקירה. מנסים הם בשיטה אחרת: הם מקווים להוציא ממני הודאות בדרך האדיבות."

וכך מספרת אניקו שהיא מדברת כל הזמן בעזרת מתורגמן. את ידיעת השפה הגרמנית מסתירה היא, כדי להרוויח זמן לעריכת תשובותיה. כן מספרת היא, שאחרי חקירה ממושכת מכבדים אותה לא פעם בסיגריה או בקפה שחור ומבקשים שתספר להם על פלשתינה. […] אחרי אחת החקירות הארוכות אמרו לה: "ובכן, די להיום. וכעת הבה ונשמע שוב דבר-מה על פלשתינה".

והמעיין מפכה.

"יודעת את," אומרת היא לי, "אולי אני מפריזה באידיאליזציה של המציאות" – – –

לבסוף שבעו את סיפורי הניסים והנפלאות, ואחד מהם אומר:

 – "טוב, טוב. אנו נבוא לשם ונראה עין בעין, מה האמת בדברייך. שכן אנו נגיע לכל מקום בעולם. גם שמה."

– "בסדר, כשתבואו, נראה לכם את הכול כמו לכל תייר בעולם. אולם ככה, כפי שאתם חושבים, לעולם לא תגיעו שמה".

בימים הלאה כבר הכל יודעים על אניקו. יותר ויותר קורה בשעות הטיול, שניגשות אליי נשים לא מוכרות לי ולוחצות את ידי, או מביעות את התפעלותן ממנה. בתקופה החשכה ההיא, שפתחה את מעיין יצריהם האפלים ביותר של ההמונים, ראו הנרדפים והמעונים, הכמהים לתקווה, את אניקו, – מלבד שליחותה האגדית מארץ-הקודש – כמגלמת בנפשה את ערכי הרוח והמוסר הגבוהים ביותר, והרגישו בה את ה"למעלה מן האנושי". ואכן, נערה זו התרוממה בצוק-העתים ההן אל ספירות שקשה היה להגיע אליהן.


[1] כך היא מכנה את חנה. אב"צ

[2] חלונות התאים פנו זה אל זה, וחנה ואמה היו מתקשרות באמצעות "ציור" אותיות באוויר באצבעותיהן. אב"צ

[3] שם נמצא מתקן החקירות. אב"צ

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s