הכינור – תמונה שניה

המקום: צריף חדר-האוכל בקיבוץ. על הבמה: שני שולחנות ארוכים פשוטים וספסלים ארוכים גסים. חלונות בלי וילונות. על הקיר – לוח של סידור-העבודה. לידו – גיזרי עיתונים. ארגז למכתבים. דלת למטבח ודלת החוצה. שולחן אחד נתרוקן מאוכליו: על-יד השולחן השני אוכלים עדיין שלושה חברים וחברה אחת. כלי האוכל פשוטים.

חוה (בחורה כבת 20, קטנה, שחרחורת, במכנסיים קצרים. סינר לבן. מורידה את הכלים מהשולחן ומגישה מנות לאוכלים.)

יהודה:

חוה, הביאי לי ״במקום״!

חוה:

במקום מה?

יהודה:

מובן, במקום החצילים. איש נורמלי לא יסתגל לעולם למאכלים כאלה.

מרים:

אנשים נורמליים… כולם התרגלו כבר מזמן לאכול את הכול וגם אתה היית אוכל, אילו לא היו מפנקים אותך עם ה״במקום״ הזה. חוה, באמת, אל תביאי לו.

יהודה:

חוה, דעי לך, אם אינך מביאה לי ״במקום״, הקץ לידידות בינינו. כשבאת לכרם, שמחת שיש לך שם ידיד בעל-השפעה.

אריה:

אך, כך מתגלים סודות. יהודה שומר הכרמים הנאמן!

מרים:

אה, אריה הקדוש, בפעם הראשונה נודע לו כעת שבכרם יש ענבים.

יהודה:

בקיצור, מה עם ה״במקום״?

חוה:

הן אמרתי מיד, שהיום אין בכלל ״במקום״.

יהודה:

לעזאזל עם המטבח שלכן. הבו לי סכין.

אליעזר:

מה עוד? אולי כוכבים מן השמים?

מרים:

מה יש? צריכים להיות שני סכינים. (ניגשת לשולחן השני, מביאה סכין) הנה. הגידו, הבאמת קיבלנו עבודה בכביש?

אריה:

שמעתי שהבטיחו לנו בלישכה חמישה מקומות בכביש החדש.

יהודה:

לא רע. אבל כשאראה את חמשת האנשים יוצאים לעבודה, אז אאמין.

מרים:

נו, לא זמן רב נהיה עוד תלויים בהם. עד שנצא להתיישבות!

אליעזר:

להתיישבות! חלום נאה, סיפור יפה לילדים טובים. מספרים לנו כבר שנה רביעית את הסיפור הזה ולנו הוא לא משעמם אף פעם. וגם אנו עוד נספר אותו לנכדים שלנו ונשב כל הזמן במושבה מנוונת זו.

יהודה:

ואולי תשתוק. האינך יודע שכעת יש סיכויים רציניים בגליל?

אליעזר:

אלה, שלפני שנה? אני מכיר יפה סיכויים רציניים אלה.

מרים:

לא, זה דבר לגמרי אחר. כנראה לא היית באסיפה כשאהרן מסר על הדבר. אם כן, אל תדבר סתם.

יהודית (נכנסת עליזה וחיה, שזופה, במכנסיים קצרים, חולצת עבודה וכובע-בד):

חבריה, אני מתה מרעב. מזמן אמרתי כבר שצריך להנהיג ״ארוחת עשר״. איך אפשר מ-7 עד 12 לא לאכול כלום? (מנגבת את הזיעה מהפנים, זורקת את הכובע על אחד הספסלים.)

אריה:

למה אינך באה לאכול בזמן, אם את כל-כך רעבה?

יהודית:

פועל שכמותך. אתה הן תניח את המעדר באמצע התנופה, אם רק תשמע את צלצול הפעמון. היש לך מושג כמה עבודה יש לנו? היינו צריכים לגמור את המשלוח. עגבניות ועגבניות ושוב עגבניות, אינני יכולה כבר לראות אותן. אין דבר. יבול נפלא השנה. רואים שאני עובדת בגן. (מתחילה לאכול.)

יהודה (פולט הברות-שיעול חזקות, עשויות בכוונה לדברי יהודית).

יהודית:

או, יהודה מסכן, ראו כמה שהוא מקורר. את שומעת, חוה? צריך לבשל לו תה חם.

יהודה:

נזכרתי בעבודה שלך וזה השפיע קצת לרעה על כלי הנשימה שלי.

יהודית:

אריה, הגד אתה, אבל בתום לב, איך אני עובדת, אבל בגלוי.

אריה:

נו, לא רע, ככה… (רואים שהוא מתכוון להרגיז אותה.)

יהודית:

איזו חוצפה! כך. שאל את מלכה. הן זה היה רק בהתחלה. עכשיו היא אומרת שאני עובדת כאילו לא עשיתי מימיי דבר אחר.

יהודה:

ואינך עוקרת יותר את השתילים במקום העשבים?

יהודית:

לעולם לא תשכחו לי את זה? – הן זה היה רק פעם אחת. (היא רואה שכולם צוחקים) אה, אתם רוצים למתוח אותי? טוב, כרצונכם. או, כמה אני רעבה!…

מרים:

יהודית, שכחתי להגיד לך…

יהודית:

מה יש?

מרים:

יש לך מכתב.

יהודית (מפסיקה לאכול):

מחוץ-לארץ?

מרים:

כן.

יהודית:

ורק עכשיו אתם אומרים? (קופצת מהשולחן ורצה לתיבת המכתבים התלויה על הקיר. מוציאה משם מכתב.) זה מהבית! (מהססת לפתוח) אני מפחדת לפתוח. מרים, אינני יכולה לפתוח, אני כל-כך מפחדת.

מרים (מתקרבת אליה, מחבקת אותה):

טיפשונת, מה יש לפחד? הלא כל-כך חיכית למכתב.

יהודית:

ובכל זאת לפני כל מכתב אני כל-כך חרדה, שמא קרה דבר-מה בבית. אבל זאת שטות. (פותחת את המכתב. עומדת בצד, נשענת לשולחן וקוראת, תחילה במתיחות ואחר-כך היא כבר מחייכת, מתיישבת לאט ליד השולחן.) אה, אמא יקרה!

(הבחורים גומרים לאכול. אחד אחד הם עוזבים את חדר-האוכל.)

מרים (ניגשת אל חוה):

אל תשכחי לגשת אחר העבודה למחסן למדוד את החולצה. (היא מסתכלת ביהודית.)

יהודית: (מנגבת את העיניים. הדמעות זולגות מתוך קריאה.)

מרים:

מה יש יהודית, את בוכה?! יהודית – (ניגשת אליה ומחבקת אותה) הקרה דבר בבית?

יהודית:

לא, לא כלום, להיפך. אמא כל-כך נחמדה, כל-כך יקרה. היא כותבת שהיא שמחה שאני מרוצה ועליזה. לפי המכתב היא מתגאה בי. היא קוראת את המכתבים שלי בפני כל מי שבא אלינו הביתה. והיא מרגיעה אותי שלא אדאג להם, ושהם עוד יבואו לבקר אותי. אני יודעת שכל זה לא בדיוק כך – שזה מאוד קשה להם. אבל היא לא תכתוב על כך מעולם. אילו ידעה שדודה אלה כותבת לי: אמך נראית רע מאוד, אינה ישנה לילות רבים, אם מכתב מאחר לבוא וכדומה. היא רוצה, הדודה, שאחזור (מנגבת את העיניים, סוגרת את המכתב, ממשיכה לאכול) – די, את זאת ידעתי מראש. אין ברירה אחרת ואולי באמת יבואו פעם… (הפסקה)

מרים:

הגידי, יהודית, בגלוי, האינך מתגעגעת הביתה?

יהודית:

לשם מה את שואלת?

מרים:

למה? כי לכאורה את נכנסת בלי כל קושי לחיים החדשים שלנו, כאילו היית פושטת מעיל ישן ולובשת חדש. המבינה את למה שאני מתכוונת? אף פעם לא הרגשת שבנפשך את עדיין שם? איך יכולת להינתק כל-כך מעולם שהיית בו 19 שנה? אינני יכולה להאמין שזה אמיתי, שאין מצבים שאת מתגעגעת לאותם הזמנים, לאותה הסביבה, לאנשים. יהודית: רק לאנשים, וגם זה לא הרבה. אבא ואמא, מיספר קטן של קרובים, חברים טובים. הם לפעמים חסרים מאוד. אליהם אתגעגע לפעמים, אבל חוץ מזה לשום דבר.

מרים:

לשום דבר? נדמה לי שאינך רוצה להיות גלויה אפילו לעצמך.

יהודית:

את טועה. ואולי… (מהססת) דבר אחד בכל-זאת לפעמים… אבל זה דבר אחר לגמרי (אינה רוצה לדבר על כך) זה אינו שייך הנה.

מרים:

ובכל זאת, הגידי.

יהודית:

לא, לא כלום. – עליי ללכת, עוד מעט נגמרת ההפסקה, רוצה אני לסדר עוד את האוהל. (קמה, רוצה לצאת, נתקלת בצבי שנכנס).

צבי (מעכב את יהודית מלצאת):

רגע, יהודית. אני צריך לדבר אתך. חיפשתיך בכל פינה, אבל לא תיארתי לי שאת עדיין בחדרי האוכל.

יהודית:

מה אתה רוצה צבי? אין לי זמן.

צבי:

היום הגיע מכתב ממרכז התנועה. רוצים לסדר במושבה חגיגה בתכנית אמנותית ומבקשים את השתתפותנו. אי-אפשר לסרב, כמובן. עליזה תדקלם, כבר דיברתי אתה. המקהלה גם היא יכולה להתכונן, אבל זה לא די. את צריכה לנגן.

יהודית (בתקיפות ומיד):

לא, בשום אופן לא. זה לא בא בחשבון.

צבי:

מה לך, יהודית. אני באמת סקרן לשמוע למה לא.

יהודית:

למה לך סיבות? הן כבר קרוב לשנה שלא ניגנתי והאצבעות פשוט לא מצייתות כבר.

צבי:

זה לא נכון. את מנגנת לפעמים, אם גם לא הרבה, ויפה מאוד.

יהודית (בלעג):

יפה מאוד… והן לדבר כזה דרוש זמן, ולי אין אף רגע פנאי.

צבי:

תירוץ חלש. יש עוד חודש ימים וסידור-העבודה ישחרר אותך במידה הדרושה. אין לך כל סיבה רצינית לסרב.

יהודית:

אז בלי סיבה – לא.

צבי:

יהודית, רוצה אני באמת לדעת, לא כחבר ועדת התרבות, אלא כחבר טוב עוד מהבית: מה קרה לך? מה ההתנגדות הזאת? מה השינוי הזה אצלך?

יהודית (הקול התקיף משתנה למתחנן):

הנח, צבי.

צבי:

בשום אופן לא. רוצה אני לדעת כיצד זה את, האוהבת כל-כך לנגן, שהרגשת עצמך רע אם חלף יום בלי נגינה, שהיית כה מוכנה לנגן כל פעם שביקשו אותך, איך יכולת כך להשתנות.

יהודית: (שותקת זמן-מה, משחקת בכף שנשארה על השולחן. פתאום היא זוקפת את ראשה ומסתכלת בעיני צבי. בקול בטוח):

אתה מחכה לתשובה?

צבי:

בוודאי.

יהודית:

הבה ואענה לך. בבואי הנה, חשבתי, אנגן אחרי העבודה. לאחר העבודה אהיה שוב אותה יהודית שטרן, שיש לה ראש ולב וידיים זריזות לנגינה. אחרי הניסיונות הראשונים

הרגשתי:

טעיתי. לא רציתי להודות בזה. לאחר יום עבודה בשמש, בגן, או במכבסה, לא יכולתי להתרכז בנגינה. והידיים… (מסתכלת בידיים) האפשר לנגן בידיים אשר כאלה? (תוך כדי דיבור קמה, ניגשת לפינה אל הפסנתר שעליו מוטל כינורהּ. היא נשענת על הפסנתר ומלטפת את הכינור) בהתחלה לא הרביתי לחשוב על זאת. כל-כך הייתי נתונה לרשמים החדשים. רק כעבור כמה חודשים התחלתי להרגיש, שדבר-מה חסר לי, חסר מאוד. מרים שאלה אותי קודם, מה יחסר לי. לא רציתי לומר לה. לא תבין. אולי גם אתה לא תבין לי.

צבי:

אני מבין יפה, יהודית, המשיכי!

יהודית:

גם זמן לא היה לי. אבל יותר מזה: לא הייתה לי סבלנות להקדיש את השעות החופשיות לתרגילים לנגינה. חזרתי על דברים שלמדתי עוד בבית. נדהמתי כשהרגשתי כמה ירדתי, כמה שכחתי במשך זמן כה קצר. (הפסקה קצרה)

צבי:

אני מבין יהודית, שזה כואב לך. אבל הנה יש לך הזדמנות! תוכלי שוב להתמסר קצת לנגינה, למה את דוחה אותה?

יהודית:

וכי יש דבר כזה, צבי? ״קצת״ להתמסר? האינך מרגיש בעצמך את הסתירה בין שתי המלים? לא, זה לא כך. הן זה כמו לגבי העישון. מ-40 סיגריה לא יכולים לרדת ל-20. צריך להפסיק בבת אחת.

צבי:

וכי רוצה את לומר בזה, שהחלטת להפסיק בכלל לנגן?

יהודית:

כן. זה חודשיים, אולי, שלא ניגנתי. אני מנסה לטפל בדברים אחרים. אולי אצליח.

צבי:

זאת בעינייך הצלחה? הלא אבסורד הוא מה שאת עושה. להשליך נכס יקר אשר רכשת במשך שנים רבות, לגזול ממך ומהחברה תענוג גדול. במקום להילחם בתנאים ובעצמך – לוותר כך עם הקושי הראשון? לא, יהודית. מן הנמנע הוא שתעמדי בזה.

יהודית:

הרואה אתה, אולי, פתרון אחר? לשחק במלים רמות ידעתי גם אני – לפני זה. הגד לי אתה, איפוא, מה פתרון רואה אתה, במסגרת הקיבוץ. (היא מדגישה את המלים האחרונות.)

צבי:

חשבתי, יהודית, שכבר הכרת אותי היטב ויודעת את שאין מינהגי לשחק במלים ריקות. אבל דעתי היא שעלייך להילחם בעייפות, באדישות ובתנאים הקשים, כשם שכולנו נלחמים. האם נפסיק לקרוא וללמוד, כי לא פעם נרדמנו על-יד הספר? אמרנו להפוך את איש הספר לאיש העבודה. אבל לא חשבנו להשליך את הספר ולהיהפך לבהמות-עבודה. ואם רצונך יהיה עז, תמצא גם הקבוצה אפשרות לשחרר אותך לפעמים. והנה, הפעם, הזדמנות טובה לניסיון: התוכלי שוב להתרכז בנגינה? – כעת אינך כבר חדשה בעבודה. היא אינה מעייפת אותך כל-כך. אני מציע לך לקבל את ההזמנה, להתכונן לנשף. והיה אם תצליחי, יוכח כי אפשר להיות פועל ואמן כאחד. אם לא – הרי שצדקת את. התסכימי? יהודית (שותקת.)

צבי:

מה יש לך להפסיד? את מוכרחה לנסות!

יהודית:

ואם לא אצליח בנשף?

צבי:

אם תרגישי שאינך מוכנה, לא תנגני כמובן בנשף. לא בגלל התכנית אני מפציר בך כל-כך. אני רוצה להוכיח לך, אני רוצה שתיווכחי את עצמך. את מסכימה?

יהודית (בשקט):

טוב, אני יכולה לנסות. אבל אני יודעת מראש…

צבי:

לא, יהודית… את צריכה להתחיל בביטחון עצמי ולא בדעות קדומות. בואי, נבחר מתוך התווים מה שתנגני. יהודית: לא עכשיו (הפעמון מצלצל) הנה, מצלצלים לעבודה. איפה הכובע שלי? (לוקחת את הכובע מהספסל) בגללך לא סידרתי עכשיו את החדר. נו, מילא, שיסדר פעם אריה או גבי. לא יזיק להם. (יוצאת בחיפזון)

צבי (נשאר על עומדו, מביט אחריה, מקפל לאט את המכתב אשר בידו, תוחבו לכיסו ויוצא לאט מחדר-האוכל.)

המסך

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s