הכינור – תמונה שלישית

המקום: חדר קטן בעומק הבמה. הריהוט: שולחן בפינה אחת, עליו זר פרחים. כמה כיסאות בלי סדר: שולחן קטן וראי. על אחד הכיסאות מונח כינור ותווים. שתי דלתות: אחת המשמשת לכניסה ואחת מפולשת לבמה. חלון לרחוב. על הבמה עליזה – בחורה כבת 20. לבושה חצאית כחולה וחולצה לבנה.

עליזה: (מתהלכת בחדר. בידיה ספר פתוח, אבל אינה מסתכלת בו. מדקלמת בחשאי קטעים משיר של ביאליק, בליווי תנועות פאתטיות. מתעכבת בפני הראי וממשיכה לדקלם. בוחנת את תנועותיה. חוזרת כמה פעמים על קטע אחד, עד שהיא מוצאת את הביטוי המספק. היא אינה מרגישה בצבי שנכנס.)

צבי (מסתכל בה ומחייך):

מה זאת עליזה, חזרה ראשונה? עליזה (נפנית אליו מהר, במבוכה): לא, לא, זאת אומרת, כן. אני חוזרת עוד פעם על השיר ורציתי לראות איך מתקבלות התנועות. הלא בקבוצה אין לנו אף ראי הגון.

צבי:

אין דבר, ובלבד שתמשיכי. בעוד רבע שעה ייגמר הנאום. נדמה לי שלעולם לא. יש נואמים שעליהם חל חוק האינרציה. כשמתחיל זרם הדברים לא יפסיקוהו באופן טבעי בשום אופן. אבל אין דבר, לכל צרה בא הקץ. אחריו מנגנת יהודית, ואחריה יבוא תורך. המקהלה תופיע בסוף ההתעמלות של השיכבה הצעירה. היכן יהודית – האם לא ראית אותה?

עליזה:

היא הייתה כאן. הנה הכינור שלה והתווים. אבל שוב יצאה. חשקה נפשה כנראה לשמוע את הנאומים. בחיי, לא הייתה לי כל סבלנות לשבת ולשמוע נאום רבע-שעה לפני ההופעה. אריה (נכנס): נו, עליזה נרגשת? אין דבר, אם תשכחי, אלחש לך.

עליזה:

תודה רבה. אני מוותרת על העזרה. אבל הניחו לי. תנו לי לחזור בשקט. אה, כאן אי-אפשר. מפריעים לי. (יוצאת מן החדר בכיוון לבמה. סוגרת את הדלת ברעש).

אריה (צוחק):

הפרימדונה!

צבי:

אולי ראית את יהודית?

אריה:

היא עומדת מאחורי הבמה. שקטה וקרה כדג. אני מתפלא, זו הפעם הראשונה שהיא מנגנת בציבור לאחר הפסקה כה ארוכה.

צבי:

נדמה לי שהשקט הזה לא אמיתי הוא. בעצם היא נרגשת מאוד.

אריה:

ייתכן. אבל אין לה מה לפחד.

צבי:

היא כישרונית מאוד.

יהודית (נכנסת. לבושה חצאית כחולה וחולצה לבנה. משפשפת ידיה זו בזו):

עוד מעט הוא גומר. על כל פנים יש סיכויים. (ניגשת אל הכינור ומוציאה אותו)

אריה:

הקשבת יפה לנואם?

יהודית (מחייכת):

בדיוק נמרץ לא הייתי מקבלת עליי לחזור על מה שדיבר. סוף-סוף אחרי שנה להופיע מחדש באולם… אני בטוחה שאנחל תבוסה. אבל מה לעשות? זו לא רק בושה שלי, אלא גם של כל הקיבוץ ובמיוחד שלך, צבי. הוא לא נתן לי כל הזמן מנוח, אבל עוד אתמול התריתי שלא כדאי לנסות…

צבי:

די לך, יהודית, אולי יספיק. אני מתחיל לחשוד בך שאת חוזרת על הפזמון הזה בכדי שיתנגדו לך. את עצמך יודעת, שהנך מוכנה כראוי. לשם מה המישחק הזה?

קול מבחוץ:

יהודית, יהודית שטרן.

יהודית:

הנה קוראים לי. אוי, חבריה, תראו… ובינתיים (לוקחת את הכינור, מסדרת את שערותיה לפני הראי, מחייכת לצבי אשר עושה לה סימן של עידוד. יוצאת).

צבי: (מביט אחריה בלי מלים.)

אריה:

די צבי, די. לאן אתה מביט. היא יצאה כבר.

צבי:

מה יש? מה אתה רוצה ממני?

אריה:

אני? לא כלום. עליי רק למסור לוועדת-הדירות שיפנו עבורכם חדר משפחה, בקרוב.

צבי:

מנין לך שטויות אלו?

אריה:

וכי מה שטות בזה? יהודית בחורה נחמדה ולגור עמה בחדר משפחה כדאי בהחלט. אפילו עם פרימוס.[1] אוי, צבי, צבי, הרי אתה נמתח כמו הגומי הטוב ביותר!

צבי:

די. הפסק. אני רוצה להקשיב לנגינה. בוא. (שני נערים, בני 15-14 נכנסים, לבושים בתלבושת התעמלות)

נער א׳:

עוד תראה, הוא ישאלני מחר.

נער ב׳:

מדוע אתה חושב כך?

נער א׳:

בגלל המקרה היום הוא ציווה עליי לצאת מהכיתה.

נער ב':

למה?

נער א':

מה חשוב למה? – כי הוא טיפש. אני כמובן לא יצאתי. אז אמר אליי: צא מיד מן הכיתה. ולא – אצא אני.

נער ב':

יצאת?

נער א׳:

אמרתי לו: אדוני המורה יכול לצאת (שניהם צוחקים). אני בטוח שהוא יסדר אתי מחר חשבון. מה איכפת לי, אבל היכן היתר? כנראה שלא כאן מתאספים.

עליזה:

(נכנסת, הספר בידה).

נער ב׳:

אינך יודעת, במקרה, איפה מתאספים המשתתפים בהתעמלות?

עליזה:

ראיתי אחדים מהם מאחורי הבמה.

נער ב׳:

בוא, יוסקה, בוא ונחפש אותם. עוד מעט יתחיל הדבר.

עליזה:

עוד יש לכם זמן. עכשיו מנגנת יהודית. אחר-כך אדקלם אני. וגם המקהלה תורה לפניכם.

נער א׳:

איזו יהודית? מה היא מנגנת?

עליזה:

יהודית שטרן. מהקבוצה שלנו. היא מנגנת את… לכו לאולם לשמוע אותה.

נער ב':

כדאי לשמוע אותה? היא יודעת משהו?

עליזה:

לכו לשמוע, זה לא יזיק לכם וכאן אתם מפריעים לי. עוד מעט עליי לדקלם ויש לי שיר קשה מאוד. צאו!

נער ב׳:

בוא, יוסקה, נעזוב אותה, פן תנחל עוד מפלה הערב. (יוצאים).

עליזה:

(נשארת רגע לבדה וממשיכה לדקלם את השיר. מסתכלת בעצבנות על השולחן.)

יהודה (נכנס בחיפזון):

שלום עליזה. הראית את צבי?

עליזה:

כרגע לא. לפני זמן-מה היו כאן בחדר. מה יש?

יהודה:

אפשר להשתגע. אני איני יכול להופיע כך עם המקהלה. בת-שבע חולה פתאום, אליעזר מוכרח לנסוע בעניין דחוף, חנה צרודה, אני לא מוכן לעמוד על הבמה עם חמישה אנשים ולנצח לקירות.

עליזה:

אל תגזים. לא נורא. לא חמישה, כי אם חמישה-עשר.

יהודה:

חמישה-עשר היו בהתחלת החזרות. בינתיים פחת מספר החברים. בקיצור, אני מוכרח לדבר עם צבי.

עליזה:

הנח לצבי. הוא רוצה לשמוע את יהודית ובין כך וכך קצרה ידו מהושיע.

יהודה:

הוא יכול לבטל את ההופעה שלנו.

עליזה:

אני בטוחה שלא יסכים.

יהודה:

ומה עם יהודית? היא תוכל להשתתף?

עליזה:

למה לא? היא מסיימת את הנגינה. אין כל עיכוב. אבל הרפה ממני, יהודה. אני מוכרחה לחזור על השיר שלי. יהודית גומרת מיד ואני באה אחריה.

יהודה:

צבי שם?(מצביע על הדלת המובילה אל אחורי הבמה).

עליזה:

תן לו לשמוע אותה בשקט. עוד מעט ותגמור. חכה למטה.

יהודה:

אבל אמרי לו שאני מחכה.

עליזה:

טוב טוב. לך, לך כבר. (מתחילה לחזור בקדחתנות ועצבנות. כעבור זמן-מה נשמע קול צחוקה של יהודית מאחורי הדלת.)

יהודית (נכנסת יחד עם צבי, הכינור ביד, שמחה ועליזה):

אתה חושב ברצינות?

צבי:

אני בטוח בהחלט. האם לא הרגשת איזה שקט היה בזמן שניגנת? ולבסוף, מחיאת-הכפיים הייתה הרבה יותר מאדיבות סתם.

יהודית:

אבל באלגרו, באמצע, כמו שאמרתי?…

צבי:

ברצינות הכי גמורה, לא הרגשתי שום דבר. והקהל בוודאי שלא הרגיש.

עליזה:

לפי שאני שומעת – הצלחה גמורה.

יהודית:

זה מופרז במקצת.

צבי:

אין מה להתבייש, יהודית. (צוחק.)

עליזה:

טוב לך, שהתפטרת. יהודה מחכה לך למטה, צבי.

קול מאחורי הבמה:

עליזה. איפה עליזה?

עליזה:

אני באה, אני באה. אוי, חברה. הלב שלי דופק בגרון ולא אוכל להוציא הגה מהפה (רצה כלפי הדלת, כמעט שנופלת).

יהודית (מחייכת):

היא קצת נרגשת. אבל אני מבינה אותה. הרגשה כל-כך מוזרה היא לעמוד בפני קהל ולדעת שכולם מחכים ממך לדבר, כאילו שואלים אותך כולם ואתה חייב לענות. תחילה נדמה היה לי שלא אוכל להרים את היד ולהתחיל לנגן. אחר-כך עצמתי את העיניים ולא הרגשתי בקהל. ניגנתי לעצמי (בדברה היא מכניסה את הכינור לנרתיקו) אבל עכשיו די. די לי במוזיקה. חוזרים לחיי יום-יום: בגן אין כעת עבודה, אעבוד איפוא במכבסה כחודש ימים.

צבי:

יהודית, השכחת מה שהוסכם בינינו? כמובן שאת תמשיכי בעבודתך, אבל אמרנו שאם תצליחי בקונצרט, הוכחה היא שאפשר לצרף שניהם יחד: עבודה ונגינה.

יהודית:

אולי אמרנו כך. אבל כעת אני מרגישה עוד יותר שקיימת רק ברירה אחת. או עבודה מלאה בלי הפסקות למען הנגינה, או התמכרות שלמה לנגינה. את הזמן אני יכולה לחלק – את המחשבות לא. אבל נניח לזה עכשיו. יהודה מחכה לך. גם אני אבוא מיד.

צבי:

טוב, אלך. אבל בזה לא סיימנו את הפרשה.

יהודית:

מאין לך סבלנות זו אליי, צבי?

צבי:(יוצא מבלי לענות.)

יהודית (נשארה לבדה, מתחילה להסתרק לפני הראי. דפיקה קלה בדלת. היא עונה כשהמסרק ביד):

יבוא!

אדון כרמי (איש כבן ארבעים, בלבוש עירוני):

שלום!

יהודית (בתימהון):

שלום.

כרמי:

ראשית כול, עליי לברכך על הצלחתך היום.

יהודית:

תודה, אבל סלח לי, איני זוכרת מאין אנו מכירים.

כרמי:

אין זה פלא, היות שאנחנו לא מכירים זה את זו. אני יוסף כרמי. מורה לנגינה בתל-אביב. במקרה הזדמנתי היום לנשף ושמעתי אותך מנגנת. רוצה אני לשוחח עמך.

יהודית:

בבקשה.

כרמי: (מתיישב על-יד השולחן הקטן. מניח את כובעו על השולחן.)

יהודית: (נשענת על דופן כיסא, מולו.)

כרמי:

הגידי לי, כמה זמן את מנגנת?

יהודית:

התחלתי ללמוד עוד לפני שמונה שנים.

כרמי:

אצל מי?

יהודית:

עוד בחוץ-לארץ.

כרמי (חוזר):

עוד בחוץ-לארץ. כמה זמן את בארץ?

יהודית:

שנתיים.

כרמי:

אצל מי את לומדת כאן? היש מורה לנגינה במושבה?

יהודית:

כעת אינני לומדת בכלל.

כרמי:

מה זאת אומרת? ההפסקת ללמוד?

יהודית:

כן.

כרמי:

מה, הייתכן? אמנם את מנגנת יפה, אבל הטכניקה שלך עוד די לקויה ובכלל עדיין לא הגיעה לדרגה שאת רשאית להפסיק את הלימודים.

יהודית (מחייכת):

אין אתה צריך להסביר לי זאת. אני יודעת יפה מה חסר לי. אבל אין לי אפשרות להמשיך.

כרמי:

מה פירוש אין אפשרות? האין לך זמן? האין לך כסף? מורה? או רצון אין לך? מה חסר?

יהודית:

הכול כאחד. הלא בוודאי יודע אתה. אני חברת קיבוץ, ולפי…

כרמי (מפסיק אותה):

מה, את בקיבוץ? חשבתי שאת כאן במושבה.

יהודית:

לא. בפלוגה צעירה, סמוכה למושבה. נדמה לי שהסברה זו מספיקה היא. אם אתה מכיר במקצת תנאי-חיים בקיבוץ צעיר, תבין שאין כל אפשרות להתמכר לכל אמנות שהיא, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת האמצעים.

כרמי (שותק זמן-מה, אחר-כך אומר לאט, כממשיך מחשבתו):

זה לא טוב. מקומך לא בקיבוץ. זה לא טוב.

יהודית:

סלח. זה קצת מוזר. אתה מכיר אותי חמישה רגעים. שמעת אותי מנגנת ואתה פוסק: מקומך לא בקיבוץ. מבחינת לימוד הנגינה אולי צדקת. אבל הן יש אלף בחינות אחרות בעד היותי בקיבוץ.

כרמי:

כמובן, אני מדבר רק מבחינת הנגינה. אבל לאחר ששמעתי אותך מנגנת אינני מתאר לי שקל לך לוותר על כך. אינני מכיר היטב את הקיבוץ. ייתכן שהוא טוב לאדם החלש, אשר לא יכול בעצמו לעמוד בקשיי החיים. אבל לאדם עצמאי, ובמיוחד לאמן?!

יהודית (בהתרגשות):

אמרת שאינך מכיר את הקיבוץ. בבקשה איפוא אל תחרוץ משפטך עליו.

כרמי:

את צודקת. נניח לשאלת הקיבוץ. אבל מה שאכיר ואדע: זהו האמן וזאת הנגינה. ואני יודע, שאיש שחונן בכישרון חייב לפתח אותו לטובתו ולטובת החברה כולה. ואם לא יעשה כזאת יסבול מזה כל ימי חייו. זאת יכולה את להאמין לאדם בעל-ניסיון.

יהודית (לאחר שתיקה):

את הנימוקים האלה מכירה גם אני. אבל אינני חושבת שאני בעלת-כישרון במידה כזו.

כרמי:

אין ערך לענוותנות. את יודעת שאת בעלת-כישרון.

יהודית:

והעיקר, אני לא מוכנה לעזוב את הקיבוץ. כל שאיפותיי לארץ, לעלייה, היו קשורות בקיבוץ. ואם אעזוב את חיי הקיבוץ ואת העבודה לא אמצא גם ערך להיותי בארץ.

כרמי:

את מפריזה. עודך צעירה למדי ואין את רואה את המציאות. אבל אינני רוצה לשכנע אותך. חשבי בעצמך על הדבר. יש לי הצעה, הניתנת להגשמה, אפילו בתנאים שלך. בקשי שנת-חופש ללימודים. בואי לבית-הספר שלי בתל-אביב. אני אשיג עבורך סטיפנדיום.[2] תוכלי גם לתת שיעורים או נמצא לך איזו עבודה. זאת נראה כבר שם. על כל פנים נחפש בסיס לקיום. מובן, שעליי עוד לברר את כל זה בתל-אביב. אבל אני מקווה שאפשרי הדבר.

יהודית:

הסבור הנך ששנת-לימוד אחת פותרת את השאלה?

כרמי (מחייך):

לעת-עתה שנה. אחר-כך אפשר לברר מחדש. אם תרצי לחזור לקיבוץ, הרי שגם שנה זו תהיה לך למועיל. למדת עוד שנה. ואם תרצי להמשיך – תימצא האפשרות. מה דעתך?

יהודית:

באמת איני יכולה לענות. עליי לחשוב על כך בצורה רצינית, לשאול את דעת החברה.

כרמי:

היודעת את מה? בית-הספר שלי מתחיל באוקטובר. לפנייך עוד חודש וחצי. בררי במשך החודש והודיעי לי על החלטתך. הנה כתובתי: (מוציא מהתיק כרטיס) אני רוצה שתחשבי יפה על הדבר, לטובתך. אני חוזר ומדגיש: כדאי לך ללמוד בהחלט.

יהודית (מסתכלת בכרטיס):

תודה. אחשוב.

כרמי (קם ממקומו):

ובכן, להתראות בתל-אביב? ואל תשלי את עצמך באומרך: לא עכשיו. פעם אחרת. אין פעם אחרת. ספק אם זו תזדמן לך. ויותר מזה: כעבור שנים לא תוכלי להמשיך כבר. הידיים לא יצייתו לך. זאת עליי לומר לך.

יהודית:

אינני יודעת, אבל על כל פנים תודה רבה לך.

כרמי:

אני בעצמי מעוניין בכך. אפילו יותר ממך. שלום. (יוצא.)

יהודית:

שלום. (יושבת אל השולחן, מסתכלת בפתקה. אינה מרגישה בצבי שנכנס.)

צבי (עומד בפתח מסתכל בה):

יהודית!

יהודית (אינה שומעת. ממשיכה להסתכל בפתקה, מפוזרת.)

צבי (ניגש אליה):

מה את קוראת, יהודית? יהודית (מבחינה בו פתאום): מה אתה עושה כאן, צבי?

צבי:

לחינם חיכיתי שתרדי. באתי לקחת אותך. מי יצא מכאן כרגע?

יהודית (במבוכה):

כלום. אחד מהקהל.

צבי:

מה רצה ממך?

יהודית:

הוא מורה לנגינה. בא לברך אותי. נגינתי מצאה חן בעיניו.

צבי:

בוודאי חשקה נפשו בתלמיד חדש. האם ידע שאת חברת קיבוץ?

יהודית:

אמרתי לו.

צבי:

זה הכזיב אותו, מה?

יהודית:

הוא מציע לי ללמוד אצלו שנה, בתל-אביב. הוא מוכן לדאוג לי לסטיפנדיום.

צבי:

מה, הוא מכיר שלך?

יהודית (ברוגז):

למה מכיר? אמרתי לך שהוא מורה, הוא רוצה ללמד אותי, כי לדעתו יש לי כישרון.

צבי:

ומה ענית אַת?

יהודית (לאחר הפסקה):

לא עניתי לו דבר.

צבי:

לא אמרת לו ברורות – לא?

יהודית:

למה?

צבי (בהשתאות):

האם היית מוכנה לעזוב את הקבוצה?

יהודית:

הלא המדובר הוא רק בחופש לשנה.

צבי (בקרירות):

מה את מתכוונת לעשות?

יהודית (מחרישה. משחקת בכרטיס, בתיק הכינור. אינה מביטה לעברו של צבי. מרימה את הראש בתנועה פתאומית. מסתכלת בעיניו ובביטחון):

אני אביא את השאלה לפני האסיפה הכללית.

צבי (כמו לפני זה):

עשי כרצונך. בואי. (יוצא בפסיעות מהירות. היא לאט אחריו.)

המסך


[1] "פרימוס" – כינוי לדייר השלישי שהיו משכנים, בלית ברירה, עם זוג שחי ב"חדר-משפחה".

[2] מלגת לימודים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s