הכינור – תמונה רביעית

המקום: חדר-האוכל בקבוצה, כמו בתמונה ב'. לאחר ארוחת-הערב. בחדר-האוכל יושבים כעשרה חברים. במשך הזמן מתווספים עוד, מפעם בפעם, עד שמספרם מגיע ל-25-20. ליד שולחן אחד יושבים אסתר וראובן עם לוח סידור-העבודה. בין החברים – עליזה, אריה, אליעזר.

עליזה (ניגשת אל סידור העבודה):

אסתר, איפה אני עובדת מחר?

אסתר:

במטבח. משמרת ראשונה.

עליזה:

שוב סידרת אותי. הלא אמרתי לך שאינני רוצה יותר במטבח. באמת, זה לא נכון ממך.

אסתר:

הפסיקי, עליזה, אין לי ברירה אחרת. עדינה חולה. (ממשיכה להסתכל בלוח העבודה.)

עליזה:

תמיד אני, דווקא אני. (ניגשת לקבוצת חברים שעומדת בצד).

אורי:

הורידי כבר את הכלים, חוה, עליי לסדר את חדר-האוכל לאסיפה.

אליעזר:

מה פתאום הערב אסיפה?

אורי:

לא קראתם בלוח המודעות?

אריה:

מה הם הסעיפים?

אורי (מקרב שולחן לשולחן, ומתקבל שולחן ארוך. מקים מהספסל אנשים):

קומו, חבריה, לרגע.

אריה:

הגד, מה תוכן האסיפה. אני רוצה לדעת אם כדאי ללכת לישון.

אורי:

יש כמה סעיפים. חופש ליהודית, הצאן, שאלות עבודה.

אליעזר:

איזה חופש של יהודית?

אורי:

תשמע באסיפה. אלך ואצלצל. כבר יותר משמונה וחצי (יוצא).

בחור א׳ (ניגש אל הסידור):

ראובן, אתה יודע שיש לי ״אצבע״.

ראובן:

אשריך שיש לך אצבע. רע היה לולא הייתה. (מבחוץ עולים צלילי הפעמון.)

בחור א':

כשאינך רוצה להבין, מיתמם אתה. אצבע חולה יש לי. הלקחת את זה בחשבון?

ראובן (מסתכל בסידור):

התוכל לעבוד בגן עם הבהמות?

בחור א':

אני חושב שכן.

ראובן (מחליף טבלאות בלוח הסידור):

טוב, בסדר.

(במשך הזמן נכנסים חברים, אחד-אחד וקבוצות. ביניהם גם אורי. האנשים מתיישבים ליד השולחנות, מהם נשענים ליד הקיר. ניגשים  לראות את ״הסידור״, מסתובבים. בין האחרונים נכנסים גם צבי, ולחוד יהודית ומרים. יהודית ומרים יושבות מיד ליד השולחן. יהודית מתוחה מאוד. מרים מתאמצת להרגיע את רוחה. יהודית מגיבה בקצרה. את תוכן השיחה ביניהן אין שומעים ברעש הכללי).

אורי (עומד בראש השולחן):

אני מבקש שקט, חברים. נתחיל באסיפה. (הרעש נחלש, אבל לא נפסק) אני מבקש שקט. (דופק על השולחן) לא נוכל להתחיל בדיון עד שלא יהיה שקט. (החברה משתתקת לאט, האנשים מתיישבים, אורי מוסר את ספר הפרוטוקולים ליהודה) יהודה, כתוב פרוטוקול. (יהודה לוקח את הספר באנחה עמוקה).

יהודה:

שוב אני!

אורי (מוציא פנקס):

הערב נדון בשלושה עניינים: א. חופש ליהודית. ב. רכישת צאן. ג. ענייני עבודה. נתחיל בסעיף הראשון. יהודית. אולי תציגי אַת בעצמך את עניינך.

יהודית:

אין לי בעצם הרבה מה להגיד. לרוב החברה ידוע כי ניגנתי בכינור לפני בואי לארץ. התמסרתי לזה שם במיוחד. לאחר שהתחלתי להיכנס לחיי עבודה, נוכחתי שאין תנאים להמשיך בנגינה ואמרתי לוותר עליה. בכל-זאת הסכמתי להשתתף בנשף התנועה. הסיבות אינן חשובות. שם שמע אותי מורה אחד מתל-אביב, כרמי שמו, ניגש אליי והתעניין בלימודיי, וכששמע שהפסקתי בכלל את לימודי הנגינה, הציע לי לבוא לשנה לתל-אביב להמשיך בלימודים, כי לדעתו אני מוכשרה לכך. אין לדחות את היציאה, כי כעבור זמן זה יהיה כבר מאוחר. השיקול גם בשבילי היה קשה. קשה לי לעזוב את הקבוצה לשנה, אבל החלטתי בכל-זאת לבקש את החופש, כי אני מרגישה עד כמה שנה זו יכולה להוסיף לי. ואולי לא לי בלבד, כי אם לכולנו. הוצאות לא תהיינה לקבוצה, כי המורה הבטיח להשיג עזרה ועבודה. אני יודעת שיש הרבה נימוקים נגד יציאתי אבל… בעצם אין לי מה לומר יותר. דונו אתם (מפסיקה ומסתכלת בשולחן, אינה מרימה את עיניה פרט, בחטיפה, לצבי).

אורי (לאחר שתיקה):

מי רוצה לדבר בעניין זה?

אליעזר (מרים את היד.)

אורי:

אליעזר, דבֵּר.

אליעזר:

יש לגשת לשאלה בזהירות רבה. יהודית מבקשת חופש לשנה. הדבר מחייב שיקול רב. להינתק מהחברה דווקא בתקופה חשובה שאנו עומדים בה, לפני ההתיישבות, ולחיות בתל-אביב, בהווי אחר… אבל לא זה בלבד. נניח שעל כל אלה תוכל יהודית להתגבר. אבל מה יהיה כעבור שנה? היא תרצה להמשיך בנגינה, ולא תרצה לחזור לקבוצה. במידה שאנחנו שולחים אנשים להכשרה, הרי זו צריכה להיות הכשרה מקצועית, כי אנחנו זקוקים כעת לפועלים ולא לאמנים. בכישרונותיה של יהודית אינני מטיל ספק, אבל את יציאתה לחופש יש לראות כיציאה מהקיבוץ, ולכך אני מתנגד בכל תוקף.

אורי:

עליזה, בבקשה.

עליזה:

אני רוצה להגיד, יותר נכון לשאול, למה דווקא יהודית? אם יהודית צריכה לנסוע להשתלמות בנגינה, הרי יש בקבוצה עוד אנשים מוכשרים, לאו-דווקא בנגינה, אבל בשטחים אמנותיים אחרים. (חיוך על פני כול). כן, אין מה לצחוק. אותם האנשים יכולים לקום מחר ולבקש חופש לשנה ויותר, והקבוצה לא תוכל לסרב, כי הן יהודית קיבלה חופש. ויהודית נמצאת רק שנה אחת בקבוצה, ומי יערוב איך ישפיע עליה חופש כה ממושך. אני מבינה יפה מאוד לנפשה של יהודית (שוב צחוק) אבל היא יכולה להמשיך לנגן בקיבוץ, ואינה צריכה בגלל זה לנסוע. אני מתנגדת לנסיעתה.

מרים ויהודה (מרימים יחד את היד.)

אורי:

מרים!

מרים:

נדמה לי, שהגישה של עליזה בכלל אינה נכונה. נכון שיש מיספר חברים בעלי נטייה לאמנות זו או אחרת, אבל יש להבדיל בינם ובין כישרון ממש, וכל מקרה יש לדון לכשעצמו. אני מכירה טוב את יהודית, בכדי שאדע, שאם החליטה לבוא בבקשה זאת לאסיפה, התלבטה כבר הרבה. אני גם יודעת מה קשה היה לה הוויתור של השנה האחרונה, אם כי לא דיברה על זה. נכון הדבר שאנחנו שואפים להיות פועלים, אבל אין זאת אומרת שאסור לתת לכישרון המתגלה בתוכנו להתפתח. יש להתחשב עם כל פרט. ואפילו אם יהודית אינה בעלת כישרון כפי שמעריכים אותה – עצם ההרגשה שזוהי ההזדמנות היחידה והאחרונה ללימודים מחייבת אותנו לעזור לה להגשים את רצונה. מוזר לי מאוד לשמוע חברים שמרשים לעצמם לומר באסיפה, שיהודית לא תחזור כעבור שנה. מי שמכיר את יהודית ואת יחסה לקיבוץ לא יפקפק בדבר זה, והעובדה שהיא העמידה את השאלה לדיון באסיפה מעידה שרצונה להמשיך אתנו. אני חושבת שזאת תהיה תעודת עוני וצרות-עין לקבוצה אם היא לא תאשר את חופשתה. (רעש בין החברים.)

אורי:

שקט. אל תתרגשי מרים. האסיפה רשאית להחליט כך או אחרת, ואת אינך צריכה לגנות מראש החלטה, אשר היא למורת-רוחך. יהודה, ביקשת רשות הדיבור.

יהודה:

כן. לדעתי הגישה לשאלה אינה נכונה. יש כאן שאלה יסודית, פרינציפיונית. באנו לארץ להיות פועלים. ידענו שקשה הדבר, שהוא כרוך בוויתורים, שאינו מזדהה תמיד עם הנטיות והחינוך שלנו, אבל צריך להתגבר על הקשיים. אני חושב למיותר לחזור על הסיסמאות של: עם בריא, עבודה גואלת. אנחנו יודעים כבר מה זאת עבודה וזוכרים עוד מהי גולה, ויודעים את הקשה וגם את היפה בדרכנו. ומטרתנו בעתיד היא כמובן חברה מגוונת, בעלת יכולת בעבודה ובתרבות כאחד. אבל הדרך לכך היא קודם-כול: עבודה, התיישבות, משק. החבר אשר סר מהדרך הזאת, ויהא בגלל הסיבות הכי נעלות, אינו הולך בדרכנו ואנו לא יכולים לברך על עזיבתו. יש כאן התנגשות קשה בין החברה והפרט. החברה שלנו עוד לא הגיעה לכך, שתוכל לאפשר לחבר להתמסר לערכים אחרים, מחוץ לערך העבודה ובניין המשק. אולי נגיע גם לזה בעוד 10, ואולי בעוד 20 שנה. אבל האיש בתוכנו אינו יכול לחכות עשרים שנה. הוא חי את היום. בשבילי ברור הדבר, דרכנו היא כיום אחת: עבודה בכל מחיר, ולו גם מתוך ויתורים אישיים קשים. ומי שאינו מסוגל ללכת אתנו בדרך הזאת – אינו חבר הקיבוץ. ואיני רואה כל הבדל בזה שבמקרה של יהודית מדובר על שנה. אגב, אני חושב שזה יכול באמת להימשך רק שנה. אבל אין זה חשוב. אם יהודית אינה מרגישה אפשרות לוותר על ההשתלמות בנגינה, היא יכולה להיות חברה טובה לכולנו במובן אישי – אבל לא חברת הקבוצה בדרכה היום.

אורי:

גמרת?

יהודה:

כן. (שקט ממושך.)

אריה:

לא צריך להעמיד דברים בצורה יותר מדי דוגמטית. נכון, כולנו רוצים להיות פועלים. אבל אין לנו אמת-מידה אחת לכולם. ויהודhת תהיה כנרית יותר טובה מאשר פועלת. אין כוונתי להעליב, חס וחלילה. ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו שתהיה בתוכנו גם כזאת. מתל-אביב אינני ירא. היא תחזור אלינו, ועוד איך – היא תרוץ הביתה. במיוחד אם נעלה לגליל. ואחר-כך נראה, מה הלאה: כינור או מעדר. לדעתי אפשר להרשות לה את שנת החופש. למה לא? באמת, למה לא?

יהודה:

לא שמעת עדיין למה לא?

אריה:

אינני חושב שזאת היא סיבה.

יהודה:

אתה חושב? זה עוד לא די לך?

אריה:

לי על כל פנים.

אורי:

אין זמן עכשיו לדו-שיח. מי רוצה להוסיף?

אסתר:

אני רוצה רק לציין משהו כחברה בסידור-העבודה. מצבנו קשה מאוד. המחסור בבחורות גדול ומבחינת ה״סידור״ אין אפשרות לתת חופש ממושך לחברים. כמובן שזה לא יכול להיות גורם מכריע כאן. אבל רוצה אני שהחברים ידעו על כך.

אורי:

צבי, אולי רוצה אתה להגיד משהו?

צבי:

לא.

אורי:

אני עוד אחווה בקיצור את דעתי וניגש להצבעה. אני מבין את הנימוקים של יהודה, והם נימוקים רציניים. כחברה סוציאליסטית רוצים אנו לטפח בתוכנו אמנות. כמגשימים- חלוצים עוד אין ביכולתנו לעשות זאת. קצרה לפי שעה ידנו. ואף-על-פי-כן דעתי היא שעלינו להסכים לכך, לטובת החבר עצמו ולטובת החברה כולה. ואשר לפיקפוקים: מה יהיה כעבור שנה? – נראה כעבור שנה. למה להיכנס להשערות ללא יסוד? כעבור שנה תחזור יהודית ונוכל לדבר על מקומה בתוכנו. וגם היא תדע למצוא יותר סיפוק בינינו. אני מציע לאפשר לה את החופש. היש עוד מי שרוצה להוסיף?(שקט. קולות: לא. נצביע) אם כן, ניגש להצבעה. מי בעד מתן חופש ליהודית לשנה, לשם השתלמות בנגינה, ירים יד.

(מרים אריה, דוב ועוד חמישה חברים מרימים ידיהם.)

דב (סופר):

אחת, שתיים, שלוש… שמונה. להוריד.

אורי:

מי נגד חופש ליהודית – ירים את היד.

(יהודה, אליעזר, עליזה ועוד שמונה חברים מרימים ידיהם.)

אורי (סופר):

אחת, שתיים שלוש… 11. להוריד. (צבי, אסתר ועוד מיספר חברים נמנעים מהצביע) התוצאה – 11 קולות נגד לעומת 8 בעד החופש ליהודית

(רעש מסביב ליהודית, לחיצות-יד, שאלות. חבר אחד ניגש למכונת הלחם, פורס פרוסה, שני ניגש אל ראובן מסדר-העבודה).

אורי:

שקט. חברים, שקט, אנחנו ממשיכים בדיונים. הסעיף השני: שאלת הצאן. אליעזר, אולי תציג את השאלה.

אליעזר (קם ממקומו):

חברים, כידוע לכם אנו עומדים בזמן הקרוב לרכוש צאן.

בדברו יורד המסך

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s