הכינור – תמונה חמישית

המקום: חדר-שינה בקיבוץ צעיר. ארבע מיטות בכיסויי-שק. שולחן פשוט וצנצנת פרחים עליו. על החלון וילון עשוי שק, איצטבה לספרים וארון קרשים מכוסה וילון שק. על הקיר כמה רפרודוקציות של ואן-גוך. בחדר: יהודית, מרים. השעה שש לפנות ערב. במשך הזמן עוטפת את החדר אפלולית שהולכת וגוברת.

יהודית: (אורזת מזוודה על המיטה.)

מרים: (יושבת על המיטה השניה):

מתי נפתח בית-הספר שלך?

יהודית:

באחד באוקטובר. אבל כרמי מייעץ לבוא שבוע לפני זה, בכדי שנוכל לעשות את כל הסידורים.

מרים:

מחר את כבר נוסעת?

יהודית:

כנראה. (שקט.)

מרים:

אחרי הכול, חבל, חבל מאוד…

יהודית: (שותקת)

מרים:

יודעת אני שגם לך קשה.

יהודית:

מה זאת אומרת ״גם לי״. רק לי קשה.

מרים:

חבל שלא נתנו לך את החופש כמו שביקשת.

יהודית:

הם צודקים.

מרים:

את אומרת שהם צודקים?

יהודית:

אני נוטה להאמין כך. כי באמת, מה יהיה כעבור שנה. שוב הייתי עומדת לפני אותה בעיה. כך זה פתרון סופי. (בקולה ניכרת עייפות וגם אדישות. היא מכניסה למזוודה חולצה מגוהצת, למעלה מזה מעיל.)

מרים:

איך את אורזת? – הן תקמטי את הכול.

יהודית:

הניחי. זה לא חשוב.

מרים:

הכבר כתבת הביתה?

יהודית:

עוד לא. אינני יכולה. (מתיישבת על המיטה) לא, באמת אינני יכולה. (שקט)

מרים: (מתיישבת על-ידה):

יהודית, את הורסת את עצמך בהתלבטויות האלה. אם החלטת כעת לצאת ללמוד, עשי זאת בלב שלם ואחר-כך – שובי אלינו.

יהודית:

מי יודע? אם אעזוב עכשיו בניגוד להחלטת הקבוצה, ברור לי, שלא אוכל לחזור.

אריה: (נכנס בבגדי עבודה, ניגש ישר לקחת את כלי הרחצה):

שלום! (רואה פתאום את יהודית אורזת. נדהם): מה זה, יהודית, את אורזת?

יהודית:

מה אתה שואל. האינך רואה?

אריה:

את נוסעת לשנה? הלא האסיפה…

יהודית:

אני נוסעת נגד החלטת האסיפה.

אריה:

אם כך למה שאלת את דעת האסיפה?

מרים:

הנח לה, אריה, די קשה לה גם בלי זה.

אריה:

אסור לך לעזוב, יהודית, את איש הקיבוץ. את מוכרחה לחזור – או להישאר בכלל. לא תוכלי לחיות בתל-אביב, גם אם תרצי. (לוקח את כלי הרחצה ויוצא מהחדר, מיד חוזר) את יכולה לנסוע, אולי את גם צריכה לנסוע, אבל תחזרי. זה ברור לי. (יוצא)

יהודית:

כולם כה בטוחים שאחזור. אני מפחדת שלא אוכל. הרי זה כאילו את נוסעת בעגלה, ורואה פרחים בצדי הדרך. את קופצת מהעגלה לקטוף פרחים והעגלה נוסעת הלאה, הלאה. אחר-כך קשה להשיג את העגלה.

מרים:

משיגים אותה באחת התחנות.

יהודית:

העגלה שלנו תתקדם בינתיים מהר. אולי תעלו להתיישבות. תעברו את הקשיים הראשונים. קשה יהיה להשיג אתכם. (קמה מהמיטה, ניגשת לארון) אני מוכרחה לגמור כבר עם האריזה הזאת.

עליזה (נכנסת):

יהודית, את מוכרחה לתת לי משהו לקרוא (מרגישה פתאום במזוודה) יהודית, מה זה, אורזת?

יהודית:

כן.

עליזה:

אבל איך אפשר – הן האסיפה לא אישרה את החופש שלך? מה, המזכירות בכל-זאת הסכימה?

יהודית:

המזכירות אינה יכולה לשנות את החלטות האסיפה.

עליזה:

אז מה, את נוסעת סתם, על דעת עצמך?

יהודית:

כן!

עליזה:

מה, את… את… עוזבת?

מרים:

מה את שואלת כל-כך הרבה. הלא רואה את בעצמך.

עליזה:

וכי אסור לשאול? אסור כבר לדבר מלה? זאת לא תיארתי לי, שיהודית שטרן תעזוב את הקבוצה. דווקא יהודית. אמנם אני מבינה קצת, אבל בשום-אופן אני לא מצדיקה את הצעד הזה. אני אמנם קשורה מאוד לאמנות וחשבתי לא פעם להצטרף לחוג ״הבימה״, אבל בלי הסכמת הקבוצה לא אעשה זאת לעולם. וגם ממך זה לא יפה, יהודית.

יהודית:

מה אעשה ואת, עליזה, יותר חזקה ממני.

מרים:

ופחות כישרונית.

עליזה:

על כישרון לא אתווכח. לא אתך. אבל דעי לך, כבר לא פעם אמרו לי שאני בעלת-כישרון, ואנשים בעלי הבנה גדולה משלך. וחוץ מזה כל אדם מסוגל להרגיש בעצמו, ואני מרגישה – אבל לא אתווכח אתכן. אני רק מצטערת מאוד ומתפלאה. אבל מה לעשות? קורה לפעמים שדווקא האידיאליסטים הכי גדולים…

מרים:

הביטי, ספר הן לא נוכל לתת לך. אני מבקשת אותך, עזבי את יהודית.

עליזה:

האם קיבלת עלייך תפקיד של מישמר-ראש ליהודית? טוב. לא אפריע לכן. (יוצאת)

מרים:

תודה לאל שגמרה.

יהודית:

אני מבינה אותה. ולו היה מי שיצווה עליי, יטיל מרות, שיגיד את ה״לא״ במקומי, אולי יכולתי בכל-זאת לוותר. אפסיק בזה, מרים. די. אגמור לארוז. (מתחילה שוב בקדחתנות לארוז, הופכת מה שגמרה עד כה. מסדרת שוב.)

מרים (בשקט לעצמה):

מסכנה.

(בחדר מתגברת האפלולית. קשה להבחין בנעשה.)

צבי (נכנס):

יהודית, אני מביא בשורה טובה. נחשי (מרגיש במרים) אה, גם את כאן. אדרבה, התבשרי גם אַת. נחֵשנה יחד. חדשות משמחות לכולנו. מה אתן שותקות? (רק עכשיו מבחין במזוודה) מי אורז כאן? מי נוסע? – יהודית? את אולי נוסעת – בכל זאת? הגידי, אמרי מלה…

יהודית:

כן, אני נוסעת.

צבי (אחרי שתיקה):

ככה… לתל-אביב, כן?

יהודית:

כן.

צבי:

אפילו מלה לא אמרת לי. מתי זה החלטת?

יהודית:

הלילה.

(שתיקת-מבוכה. מורגש שהם רוצים לדבר ביניהם. מרים קמה מהמיטה)

מרים:

מה השעה, צבי?

צבי:

שבע בערך.

מרים:

אני מוכרחה לגשת כעת למחסן. אחזור אחר כך.

יהודית:

תודה, מרים.

(מרים יוצאת. בחדר – יהודית וצבי. שקט ממושך. יהודית אורזת בחושך, אחר-כך ניגשת למנורת הנפט.)

יהודית:

יש לך גפרורים?

צבי (מחפש בכיס):

קחי, הנה. (יהודית מדליקה את המנורה. צבי  מסתכל במזוודה.) ככה, יהודית. זה הסוף. או אולי להיפך, זאת ההתחלה.

יהודית:

אינני מבינה. התחלה של מה?

צבי:

לא כלום. התחלה של חיים חדשים, אחרים. זה הוויתור הראשון, הנסיגה הראשונה. השאר יבוא.

יהודית:

חשבתי שאתה תבין לי יותר. הן היינו פעם חברים טובים בתנועה, בבית, גם כאן בתחילה…

צבי:

לא ידעתי שהידידות שלנו נפסקה. רק עכשיו שמעתי זאת מפיך.

יהודית:

מוזר שתדבר כך.

צבי:

אולי תסבירי קצת…

יהודית:

לו היינו חברים, היית עוזר לי בשעות כה קשות, היית מושיט לי יד. מייעץ, מורה דרך ולא שותק שתיקה עמוקה כספינקס. אפילו באסיפה לא פצית פה, לא הרימות יד, כאילו העניין לא לך הוא. ומאז האסיפה, לא מצאת לנחוץ להגיד לי אף מלה אחת. לעזור, ולו במבט. – הנה לזאת ייקרא ידידות…

צבי:

צדקת, יהודית. אין לקרוא לזה ידידות. (שקט) אבל מה יש להגיד. דווקא לי, שמכיר אותך, היודע את שאיפותייך, היודע מה בשבילך הנגינה ומה החיים בקיבוץ. ואולי יש לי עוד סיבות שאסרו עליי לייעץ לך, לעזור לך, להשפיע עלייך. אני חייב הייתי לתת לך ללכת בדרך שלך, אחרי המצפון שלך, ואסור היה לי להגיד לך אפילו את הדברים האלה. יהודית: זהו, צבי, כל אחד כה אחראי, כה ישר, כה זהיר, מפחד ליטול עליו גורל של אדם. ולכן את נשארת ברגעים הקשים כל-כך בודדת, כל-כך בודדת, ובין מאת האנשים גדולה הבדידות פי מאה. (ממשיכה לארוז) אם קשה לך – אל תגיד כלום. הלא כבר החלטתי ממילא. מה הבשורה שרצית לבשר?

צבי (לאט, מחשבותיו מרוכזות בנקודה אחת):

במוסדות אישרו את הליכתנו להתיישבות. נקבל 2000 דונם בגליל.

יהודית (בשקט):

להתיישבות בגליל? (נשארת לעמוד בלי נוע, בלי מלה, פתאום זורקת את עצמה על המיטה, כובשת את ראשה בחיק הכר ופורצת בבכי.)

צבי (ניגש אליה, שם את ידו על כתפיה):

יהודית, מה קרה לך? יהודית, הלא ידעת, הלא אין זה חדש ואת הלא היית צריכה להתחשב בזה. (יושב על ידה) יהודית, אל תבכי, יהודית. (נבוך, אינו יודע מה להגיד, מלטף את שערותיה.)

יהודית (בדמעות):

למה כל-כך קשה לי, דווקא לי, למה כל ההתלבטויות האלו? למה אני מוכרחה לוותר על חלק מהחיים שלי, למה דווקא אני? (ממשיכה לבכות.)

צבי:

רק את יהודית, דווקא את? האינך יודעת שזהו גורל של דור יהודי שלם, זהו ויתור של אלפי צעירים שעזבו את ספסל הלימודים, זרקו שפה שהייתה שגורה בפיהם, ״שפת-אם״ מילדות, והתחילו לגמגם בשפה חדשה. זה ויתור של עשרות גם בתוכנו. אבל אין זה משנה כלום. אם כי אלפים עוברים אותו המשבר, כל פרט צריך להילחם את מלחמתו-הוא. גם את יהודית. עד שמגיעים לביטחון שכדאי, שאין זה קורבן, כי אם דרך חדשה ועולם חדש שנותן תמורה בעד הוויתורים ההם. כי אסור לחיות, יהודית, בהרגשת קורבן. אסור לחיות מתוך הכנעה בקיבוץ. צריך לחיות בתור מנצח בקרב, מתוך חיוב, מתוך רצון. כל זה את יודעת בוודאי. אולי גם אמרת לחבר בחוץ-לארץ את אותם הדברים. אבל יש רגעים והדברים נשכחים. לא כן, יהודית?

יהודית (במשך הדברים מפסיקה לבכות, יושבת):

חשבתי שיהיה לי יותר קל. אחליט ואלך. אלמד לנגן ולא יעניין אותי דבר. אבל אני מרגישה, שלא אוכל. הנה רק הצעד הראשון. אתם תלכו להתיישבות. אינני יכולה לשאת את המחשבה שתלכו בלעדיי. אין לי מי שיעזור לי – אמא או חבר שיגיד לי מלה.

צבי (לוקח את ידה):

את מחכה שאחר יגיד את המלה? הלא את בעצמך אמרת כבר: לא תלכי, לא תוכלי ללכת. כי מכל נגינה יקרה לך שירת החיים שלך והיא כאן, בינינו, אתנו. את מוכרחה להישאר, כי אנחנו צריכים אותך, יהודית, כי אני… (משתתק)

יהודית (בהשתוממות):

אתה?

צבי:

הרי את יודעת… (שקט)

יהודית (קמה ממקומה. ניגשת אל הכינור המונח על אחת המיטות):

והכינור – מה יהיה על הכינור?

צבי:

תנגני מדי פעם בפעם. בחג העלייה, בחג המים, בקציר הראשון. לחמש שנות הקיבוץ.

יהודית:

לא, אינני חושבת, אשמור על הכינור…

צבי:

למי?

יהודית:

לדור השני. לילדים שלנו.

צבי (ניגש קרוב אליה):

שלנו, יהודית?

(הם מסתכלים איש בעיני רעהו בחיוך ואהבה, ביניהם – הכינור)

המסך

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s