הכינור – מחזה מחיי הקיבוץ. תמונה ראשונה

המקום: דירת משפחת שטרן.

בחדר: שולחן, ארון, ספה, כיסאות, שולחן קטן לטלפון על הקיר, כמה תמונות. הריהוט בטעם, מעיד על אמידות. על השולחן מזוודה פתוחה, על הספה ועל הכיסאות מפוזרים חפצים שונים, הארון פתוח. על הבמה – יהודית ואמה, גברת שטרן. שתיהן אורזות. גב׳ שטרן (אשה בת ארבעים; גבוהה, שקטה, אצילה בהופעתה) עומדת לפני המזוודה.

יהודית(בת 19, עליזה ורצינית כאחד, ערה ומלאת מרץ). היא מוציאה מתוך הארון חפצים ומגישה לאמה.

גב׳ שטרן:

למה את לוקחת את החולצה המשומשת הזאת?

יהודית:

למה לא? (היא פורשת אותה) רק דהתה במקצת. לעבודה תהיה מצוינת. את רוצה לתת לי רק שמלות לנשף. (צוחקת, מוציאה שימלת-נשף מהארון) ואולי חושבת את לארוז גם אותה?…

גב׳ שטרן (תוהה עליה):

ובאמת, יהודית, אני מציעה לך לקחת אותה; אולי תזדמני פעם בכל-זאת לאיזה נשף… ואולי באיזה קונצרט תשתמשי בה?

יהודית (מחבקת ומנשקת את אמא):

אמא יקרה. עד היום אינך רוצה להבין שאינני נוסעת לנשפים או לתת קונצרטים. ואם אנגן כבר פעם לחברים – גם אז בוודאי במכנסיים קצרות. כך. (היא ניגשת לכינור, מוציאה אותו מנרתיקו, מקפלת את שימלתה כמו מכנסיים קצרים ורוצה להתחיל לנגן. הטלפון מצלצל. היא מניחה את הכינור ורצה אל הטלפון) – הלו! פה יהודית. ושם? (חוסמת את פי השפופרת ולוחשת בהעוויית-פנים כלפי אמא)

הדודה אַלה – כן. כן. נכון בהחלט. – גם לי נודע הדבר רק אתמול, ועוד איני יודעת מתי אסע, מחר או מחרתיים. זה תלוי בסידורים. לא, לא. אין מה לפחד. אנו נוסעים בקבוצה. (שיחה ממושכת: על פני יהודית עולה מפעם לפעם הבעת לעג ושחוק) כן, בוודאי. אל דאגה. הכול יהיה בסדר. (מניחה לבסוף את השפופרת ונושמת לרווחה בלוויית אנחה עמוקה) הדודה נעלבה מאוד. לא הודעתי לה מיד על נסיעתי. היא שמעה זאת במקרה, בדרך-עקיפין. אבל למרות זאת הואילה לתת לי כמה עצות חשובות ומועילות.

גב' שטרן (מתוך חיוך):

למשל? –

יהודית (בהמשיכה להגיש מתוך הארון):

למשל: בדרך עלייך להיזהר מלעשות היכרות עם אנשים זרים; אם תתחולל סערה – עלייך להימצא תמיד בקירבת המעקה. ועוד היא מוסיפה, (מחקה אותה) את יודעת יהודית יקירתי: שמעתי מהאדון רוזנפלד, שהיה בפלשתינה, ששם בקיץ חם מאוד, לכן אל תהיי במשך היום הרבה בשמש. ו… ו… כן, שלא אשכח, מתחת לפּוּדֶר שימי לך תמיד קרם, כי העור עלול להתייבש מאוד. היא הייתה ממשיכה וממשיכה אילו לא הייתי גומרת. – אה, כמה איני סובלת אותה…

גב׳ שטרן:

בעוד ימים מיספר לא תראי אותה יותר. גלי איפוא מעט אורך-רוח.

יהודית (עם מיתלה ביד):

הסבירי לי דבר אחד, אמא! למה כולם אינם מסוגלים לתפוס שאני הולכת לקראת חיים אחרים, חדשים, שבשבילי קיימים ערכים אחרים ואינני רוצה בחיים שלהם. הנה גם את מהסביבה שלהם. ובכל-זאת את מבינה אותי, את בכל-זאת יכולה לתאר לעצמך את הדבר. ולמה הם כל-כך מוגבלים?

גב׳ שטרן:

גם אני איני מבינה אותך לגמרי, יהודית, את יודעת זאת. ואינני בטוחה עוד אם לטובתך את עושה. לעכב אותך – אין לי זכות. אני מבינה במקצת שאת רוצה לצאת מכאן. אמנם איני רואה מה חסר לך פה כל כך…

יהודית:

אבל, אמא, איך תגידי?…

גב׳ שטרן:

לא אתווכח עמך יותר. אם אינך מרגישה את עצמך טוב פה בבית ומקווה למצוא מולדת שם – הלוואי ותצליחי. אבל למה את מוכרחה להיות בקיבוץ, למה את צריכה להיות אך ורק פועלת? את זה לא תוכלי להסביר גם לי. לפי טבעך, לפי כל הנטיות שלך את לא מתאימה לזה… ולפי החינוך שקיבלת.

יהודית:

לפי נטיות החינוך – מי מאתנו מתאים לזה? את כולנו חינכתם להיות מורים, רופאים, מהנדסים, פקידים או סוחרים. אבל במקצועות כאלה קשה לבנות ארץ. הביני אמא… לא, באמת לא תביני, לא נתחיל שוב את הוויכוח הישן. רק דבר אחד דעי: אינני מקריבה קורבן. אני שמחה, אני מאושרת, אני מוכנה לכול.

גב' שטרן:

יהודית, שאלה אחת. מה יהיה עם הנגינה?

יהודית (מחרישה רגע):

נכון, זה קצת קשה. לעת עתה אוותר.

גב' שטרן:

איך תוכלי לוותר? הן זה היה הביטוי שלך. אילמת תהיי בלעדיה.

יהודית:

אנגן אחר העבודה. 8 שעות נעבוד. אחר-כך אנגן כל כמה שרק ארצה, לעצמי, לחברה. לא אגמור את האקדמיה, אבל אמשיך ואנגן.

העוזרת (נכנסת בסינר לבן ומטפחת לבנה לראשה):

גברת אדית מבקשת את גברת יהודית.

יהודית:

הכניסי אותה הנה, בבקשה.

גב' שטרן:

לאי-סדר זה? מוטב שתצאי לטרקלין לקבל אותה.

יהודית:

בגלל אדית אפסיק לארוז? בדיוק. לא יקרה לה כלום אם תיכנס הנה.

העוזרת (יוצאת)

אדית (בחורה בגילה של יהודית. צבועה, בתלבושת רועשת. ניגשת אל יהודית וגב׳ שטרן ומושיטה יד בלבביות מופרזת):

שלום גברת שטרן. שלום יהודית. הנה אמת הדבר. ואני בשום-אופן לא יכולתי להאמין כשגיאורג אמר לי שאת נוסעת. אמנם ידעתי שיש לך עניינים כאלה, אבל שהדברים יגיעו עד כדי כך… לאן בעצם את נוסעת? למצרים או לפלשתינה?

יהודית (באדישות):

לפלשתינה.

אדית:

אם כן, נכון הדבר. גם גיאורג אמר כך. אבל אני חשבתי: אם כבר נוסעים לטייל למזרח, הן מצרים מעניינת ומושכת עוד יותר מאשר פלשתינה. אמנם בירושלים בוודאי גם כן אקזוטי מאוד. את תשלחי בוודאי כמה גלויות מהנסיעה, לא כן? חשוב שתהיה לך חברה נעימה לנסיעה.

יהודית (מפסיקה אותה):

כנראה לא הבנת מה שגיאורג מסר לך. אני נוסעת אמנם לפלשתינה, אבל לא לשם טיול, אלא [אני] נשארת שם באופן קבוע. אעבוד ואחיה שם. אדית: מה? את אינך חושבת בכלל לחזור? אף פעם? את אומרת את זה בכל הרצינות? – לא, יהודית, זה מוזר מדי…

יהודית:

האינך יודעת שהייתי ציונית?

אדית:

טוב טוב, אני זוכרת שכבר בגימנסיה היו לך עניינים עם ציוניזם, קומוניזם, ואני יודעת מה? – אז הצטערתי מאוד שהפסקת בגלל זה לבוא לחברה שלנו, אבל מה זה שייך? – פתאום להחליט לנסוע. אה, אבל אני בטוחה שאת תחזרי. הלא שמעתי שאין שם שום דבר. ארץ שוממה, אפילו תופרת טובה קשה למצוא שם. את יודעת, אָלי סיפרה…

גב' שטרן:

יהודית, אולי תכבדי בדבר-מה את האורחת שלך.

אדית:

לא, לא, חס וחלילה, בשום אופן לא אוכל לאכול כעת, אני גם ממהרת מאוד. אני רק רוצה שתראי לי, יהודית, את החפצים שקיבלת לפני הנסיעה.

יהודית (מחייכת, מוציאה מהארון זוג גרביים עבים מצמר):

הנה למשל.

אדית:

אך, אל תעשי צחוק. בוודאי תפרת לך שמלות חדשות, כובעים…

יהודית:

סלחי לי, אני נוסעת מחר ועסוקה מאוד ובאמת אין לי שום דבר מיוחד להראות. אדית (נעלבת): או-ו, בבקשה, סלחי לי שהפרעתי. טוב, אקום ואלך. בין כך וכך אני נחפזת. (בקול אחר) וכתבי לי מדי פעם בפעם, על הכול. גם על הבחורים. את יודעת, אָלי סיפרה שיש שם הרבה. בחורות יש שם פחות מאשר בחורים – או, זה היה במצרים? לא חשוב. כל טוב לך. הצלחה רבה. (מנשקת אותה, נותנת יד לגב׳ שטרן, מציצה בראי ויוצאת) שלום לכולכם, שלום.

גב׳ שטרן (רומזת ליהודית שתלווה אותה):

שלום אדית.

יהודית (יוצאת אתה בלי רצון, חוזרת אחרי רגע):

אני מתביישת שזאת הייתה פעם חברתי. הגידי לי אמא, מה יכולתי למצוא בה. אנשים כאלה, לכל הפחות, לא אמצא שם.

גב' שטרן:

אני כל-כך חוששת יהודית, את מקווה למצוא שם מלאכים, אנשים אשר את רואה בדמיונך, ותתאכזבי בהיפגשך במציאות.

יהודית:

אינני מקווה למצוא שם מלאכים. אנחנו דורשים מעצמנו להיות אחרים ואם אתאכזב – הן רק מעצמי אתאכזב.

דוד ארטור (מופיע. איש בן 50-45; מסורבל, בורגני טיפוסי, סיגרה בפה, על הראש מעט שערות):

שוב ויכוח כמובן, ויכוח אידיאולוגי. גיסתי היקרה, עזבי את האידיאליסטית הקטנה שלנו. זאת מחלה שצריך לעבור אותה כמו אדמת ושעלת. זאת מחלת ה"איזמוס" המופיעה בצורות שונות: סוציאליזמוס, פשיזמוס, קומוניזמוס, ציוניזמוס, וכך עד בלי סוף.

יהודית:

בבקשה, דוד ארטור.

דוד ארטור:

תני לי לסיים כהלכה, אחר-כך תוכלי לעבור להתקפה נגדית. גם אותי תקפה המחלה בצורת ״אנרכיזמוס״, בהיותי עוד סטודנט. עד שאבי החליט לבלי לתת לי אף פרוטה יותר, אז נרפאתי. והנה עובדה, אני חי גם כך די טוב. גם את עוד תשני את דעתך.

גב' שטרן:

ההבדל הוא רק בזה, שאתה נשארת עם ה״האיזמוס״ שלך בבית, אבל יהודית מפליגה לעבר-הים ומשם יותר קשה לחזור.

דוד ארטור:

מה יש? היא תראה קצת עולם, את ירושלים, הכותל המערבי, ואם יספיק לה, תחזור הביתה. עוד נמצא גם בשבילה פרוסת לחם בבית.

יהודית:

אתה כל-כך בטוח שתמצא את הפרוסה גם בשבילי?

דוד ארטור:

אַי, אַי קטנה, אל נפריז. נכון שיש קשיים בעסק והנאצים הכלבים האלה נובחים בחוזקה, אבל לשלטון לא יגיעו, את זה מבטיח אני, אל פחד.

גב' שטרן:

הלוואי והצדק יהיה אתך.

דוד ארטור:

הנה עוד איזמוס: פסימיזמוס. את כבר נדבקת, גיסתי? נו, וכעת נשמע את התשובה, יהודית, מה אתך? החוֹלה את באמת שאינך עונה עדיין?

יהודית:

גם לא אענה. אתה לועג לכול. ואם עדיין לא הספקתי עד היום, יום לפני הנסיעה, בוודאי כבר לא אספיק להסביר לך שה״איזמוס״ שלנו הוא יותר מהזיית-נעורים גרידא, שהוא שאלת חיים ומוות, לא רק לנו, כי אם גם לך, מבלי שתדע שהיא… (היא מפסיקה פתאום) הנה, כמעט שהפלגתי לדבר. אינני רוצה לדבר על זה, הלא שוב אתה צוחק.

דוד ארטור:

לטובת כולנו. זה כבר קצת מופרז, ילדתי. אם את רוצה לדעת, הציוניזם שלכם מסוכן לנו מאוד. אתם רוצים בדיוק אותו הדבר כמו האנטישמים: עַם יהודי – לעזוב את הארץ. לכו לכרות ברית עם הנאצים.

יהודית:

באמת אינני יכולה לשמוע אותך. (רוצה לצאת.)

גב׳ שטרן:

ביום האחרון – אל תריבו לכל הפחות. ראוי היה לך, ארטור, להיות כבר יותר חכם, הן יודע אתה שאת יהודית לא תשכנע.

דוד ארטור:

טוב, טוב. נפסיק. (קם מכיסאו, ניגש אל ארון-הספרים, מוציא כמה ספרים) וספרים את לוקחת אתך?

יהודית:

רק אחדים. מובחרים. יודעת את, אמא, אני מרגישה שכאילו נגמרת, נסגרת תקופה בחיי, ועליי להחליט, לברר, מה כדאי להעביר ממנה. כמה ספרים, כמה תמונות, מכתבים, זיכרונות.

גב׳ שטרן:

את חושבת שזה תלוי בך? את הספרים את יכולה לבחור. אבל הזיכרונות – הן הם יבואו מאליהם.

דודה אֶלה (נכנסת. אשה כבת 45, מגושמת. לבושה בלבוש צעקני בולט. מאוהבת בעצמה, אינה סובלת התנגדות לדעותיה):

שלום לכם!

גב׳ שטרן:

שלום לך, אלה! יפה, שבאת לראות אותנו.

יהודית:

שלום, דודה אלה! (ממשיכה באריזת המזוודות.)

דודה אלה:

מיד ידעתי שאמצא גם את ארטור כאן. אין דבר. אגב, ארטור, בבית חיפשו אותך בינתיים שני אנשים, שמעולם לא ראיתי אותם לפני כן. מיני שנוררים. רצו משהו ממך. וטוב שלא היית בבית. אך לא זאת נתכוונתי להגיד. אסתר, גיסתי, לא יכולתי בשום פנים, בשעה גורלית שכזו, שלא לבוא אליכם עוד פעם כדי להגיד לכם, להזהיר אתכם…

יהודית:

דודה אלה, אני מבקשת ממך לא להתחיל שוב בדבר הזה. אני כבר יודעת יפה, שאני אחסר לכם, שאני חושבת רק על עצמי וכו׳ וכו'. אני יודעת כל מה שאת רוצה להגיד ולהסביר. אנא, אל תקשי עלינו עוד יותר את הפרידה. (בלי לחכות לתשובה, יוצאת מהחדר.)

דודה אלה (אחרי שהות קלה, בהתמרמרות):

השמעתם? כך מרשה לעצמה נערה בת 19 לדבר אליי? בטון שכזה היא עשויה להצליח אולי אצלך, גיסתי, משום שאת רכה מדי, אבל לא אצלי. איך מעיזה נערה כזו לחשוב שהיא כבר יודעת מה טוב ומה רע?! אתם, כהורים, הייתם צריכים להיות פיקחים יותר, ולא לתת לה להוציא לפועל את כל השיגעונות שלה.

דוד ארטור:

אין זה עסקך. למה את מתערבת בזה?

דודה אלה:

אתה – אין זה עסקך, אם אני מתערבת או לא. ואת, אסתר, צריכה להבין, ולהכריח אותה, בתוקף הזכויות של אמא…

גב׳ שטרן:

תסלחי לי, אלה, אבל אין לי עצבים כעת לשיחות כאלו. את חושבת שלנו היה קל להחליט? קל להסכים? הרבה יותר פשוט היה לאסור עליה את הנסיעה. להגיד לה: אל תלכי, הישארי כאן, אתנו, חיי כמו שחיינו אנחנו ועוד אלפים ורבבות בני-נוער במשך דורות. אך האם יש לנו זכות לזה? מהי זכותנו? זכות האם? זכות ההורים? האם בזכות זו נגזול ממנה את אמונתה, את עתידה, את מטרות חייה, את תנופת-הנעורים שעמה? ייתכן שהיא תתאכזב, שהיא תעבור ניסיון חיים קשה. אבל לו עיכבנו אותה כעת – לעולם היו נשארים בקרבה געגועים לדבר-מה רחוק, פלאי, שהיה מצטייר בעיניה כאושר שמנעו ממנה להשיגו. ומי יודע? אולי היא באמת תמצא את אשר היא מבקשת. (לאחר שהות-מה) מי ייתן, ותמצא!

דודה אלה:

אוי ואבוי לתיאוריות חדשות כאלה על הנוער! בזמנו ריפאו ״געגועים עולמיים״ בסטירת-לחי הגונה, ובאופן כזה היו מחזירים את הרגשות למקומם היאה להם. אבל איש-איש בדרכו. אני את שלי עשיתי, ניסיתי הכול. מצפוני נקי.

יהודית (נכנסת. בידיה – צרור חפצים.)

דודה אלה:

את כל זה את לוקחת אתך? אין דבר, בעוד חצי שנה את בין כה וכה תחזרי.

(הכול שותקים. ניכר שאינם רוצים להיכנס לוויכוח.)

דודה אלה:

נו, החשוב הוא – שמצפוני נקי. השאר אינו מענייני. ארטור, בוא, נלך הביתה. כאן אנחנו רק מפריעים. ארטור, אתה בא או לא? (מטלטלת את בעלה, העומד במשך כל השיחה ליד ארון הספרים ומדפדף בספרים). אתה יכול להישאר, אם רצונך בכך. אני צריכה עוד לגשת אל הספר שלי, תבוא לקחת אותי מהמספרה בעוד רבע-שעה. שלום לכם! יהודית, תסעי, תצליחי ותחזרי בשלום. אני את שלי עשיתי. (יוצאת.)

צבי (נכנס. בחור גבוה, שחור, בן 22, בלי עניבה ובלי מעיל. מכנסיים אפורים, חולצה לבנה):

שלום!

כולם (פונים אליו):

שלום!

יהודית (מתקרבת אליו):

צבי, הגד מהר, מה נשמע בעניין הנסיעה?

צבי:

לכן באתי. הפספורטים בסדר, גם כרטיסי האנייה. מחר בצהריים נפליג.

גב׳ שטרן:

מחר בצהריים?

יהודית:

אמא, את שומעת? הכול בסדר. אנחנו נוסעים. האם זה בטוח, צבי? האם לא עלול לקרות כלום? איפה הכרטיס והדרכייה שלי – ההבאת אותם אתך?

צבי:

הכול בסניף. אל תפחדי, לא יאבדו. אל אלוהים! איזו ערבוביה אצלך. אני עוד לא התחלתי אפילו לארוז. מה יש כל-כך הרבה לעשות?

יהודית:

מה? אתה אפילו לא התחלת? לך, מהר לך הביתה וארוז חת-שתיים (צוחקת). עוד נאחר בגללך (דוחפת אותו), ואל תשכח לקחת מברשת שיניים. ואת התמונות שצילמנו בטיולים. הראיתם שלוות-רוח כזו? מחר נוסעים והוא מטייל פה להנאתו, כאילו אין זה נוגע לו כלל.

צבי:

לאט לך, יהודית. הנני הולך כבר, אל לך לזרוק אותי. שלום לגברת שטרן. שלום יהודית. הערב ניפגש עוד בסניף – נשף פרידה יהיה שם הערב לכבודנו.

יהודית:

איני יודעת, אבל אם לא אמהר…

גב׳ שטרן (עומדת במשך השיחה על-יד החלון בגבה אל הקהל):

שלום, צבי. ארטור, הגם אתה הולך כבר?

דוד ארטור:

כן, כן, גם אני צריך ללכת. לא אקבל מאשתי ארוחת צהריים. עוד נתראה לפני הנסיעה. (יוצא אחרי צבי.)

יהודית (נצמדת אל אמא ליד החלון):

האמת הדבר, אמא? שלוש שנים רצופות חלמתי על זה. סרטיפיקט, עלייה, ארץ-ישראל, קיבוץ. רבים מהחברים כבר שם. הקראת את המכתב של אליעזר? חיים קשים, אבל יפים. לו היו אומרים לי עכשיו: ״הישארי עוד שבוע״, הייתי חושבת: אי-אפשר! איחנק. (מסתכלת באמה. מצטערת על האמור וקרבה אליה) סלחי, אמא. הכאבתי לך בזה. הביני. השנים הללו בבית היו יפות, הרגשתי טוב, הייתה לי ילדות יפה. ואתם, את ואבא, תחסרו לי מאוד. קשה מאוד יהיה לי בלעדיכם, ובכל-זאת לחיות פה לא אוכל… מחר בצהריים. זה ממש חלום. אמא, הגידי שגם את שמחה, הגידי שגם את…

גב׳ שטרן (מלטפת את ראשה):

אני שמחה לראות אותך עליזה, אמיצה, מאושרת. ולא אצטער אף פעם שעזבת אותי, אם תמצאי סיפוק בחייך. אבל אני כל-כך מפחדת…

יהודית:

לא, לא, אסור לך לפחד, הלא את רואה, אני כל-כך… כל-כך מאושרת. (חובקת את האם ומניחה את ראשה על כתפיה. האם חובקת אותה ביד אחת, ובשנייה מנגבת את עיניה. נושקת לה על מצחה.)[1]

המסך


[1] במחברתה פיסקה מחוקה: (נוטלת את הכינור ובתנועה פתאומית מתחילה לנגן מנגינה מביעה שמחה. גב' שטרן מנגבת את עיניה במטפחת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s